איך זה שבתרבות כל כך שופעת מבחינה חומרית ורעיונית,
יש מעט מעט מדי השראה?
וגם אם יש, היא נדחקת לפינה הלא נכונה?
של פה ושם אנשים שהם בגדר קוריוז:
אחת כותבת שירה יפה, השני עשה שינוי בחייו…והם הגיעו לעיתון או שיש להם בלוג פופולרי.
השראה זה משהו אחר! המקור והטעם של כל מה שקורה לך ביומיום.
איזה מזל היה לי, שהיה מי שפתח את עייני ואת לבי להבין את זה.
לפני שנים, אחרי הצבא, הגעתי לחיות בקבוץ בעמק החולה.
הייתי אז סטודנטית לאקולוגיה במכללת תל חי ושכרתי קראוון בקבוץ הגושרים.
בתקופה ההיא עוד היו מתנדבים מרחבי העולם בקבוצים.
תופעה שנעלמה, ולדעתי חבל,
בין השאר, כי הם היו מביאים איתם המון השראה:
אנשים שונים מתרבויות שונות,
ופה ושם גם היו התאהבויות ונישואים מענינים. מה יש? למה לא?
זה כל כך מוסיף פלפל ומלח לחיים של כולנו. לראות עוד צבעים עוד מבטאים עוד תפיסות עולם.
בכל מקרה…
בחדר האוכל של הקבוץ תפס את העין שלי מתנדב, שמשהו בהליכות חייו נראה שונה מכל מה שהכרתי עד כה.
הוא היה נע מתוך תשומת לב, עוצר רעג ונושם רגע לפני שאוכל, וכשזו הייתה התורנות שלו,
הוא היה מגיש את האוכל עם חיוך. הרוח הפנימית הייתה שזורה בכל אחת מתנועותיו, כאילו חייו הם תפילה אחת מתמשכת.
עד אותו רגע לא פגשתי מישהו שחי ככה,
ובטח שלא ידעתי עד כמה כמהה נפשי, למישהו שילמד אותי, שכך אפשר לחיות.
זה היה לפני שנים רבות, ואני לא זוכרת כבר איך זה קרה, מי ניגש למי, אבל ברור,
שצ׳רלס ואני התידדנו מאוד. וכך למדתי על האיש האמריקאי הצנוע והיפה שרואה את חייו כמסע רוחני,
שהוא חובב ספרות יפה ובעיקר כתבי קודש נוצריים.
איך זה יכול להיות, שעד גיל עשרים לא פגשתי איש שיש תפילה כוונה ומהות בכל תנועותיו?
השנים עברו. מעט אחרי המפגש עם צ׳רלס שיניתי את תחום הלמודים שלי ועברתי מלמודי הטבע ללמודי הרוח בואניברסיטה העברית הר הצופים.
עברתי מהעמק להר. לירושלים בירתנו. סיימתי תואר במחשבת ישראל, ושאבתי ערך ותפילה מהעיר מלאת המסתורין.
מהר מאוד השתכנעתי שכמו צ׳רלס אנשים מיוחדים, אמיתיים ומעוררי השראה קיימים בכל הדתות , בכל התרבויות.
אז איך זה שעד גיל עשרים לא פגשתי את חיי הרוח?
אנחנו לא מדברים על דת, אלא על לב ועל רוח.
ואז פתאם בא לי נורא לנסוע להודו. פתאם. לפני כן לא הרגשתי צורך.
אז נסעתי. ולא רציתי שיספרו לי כלום לפני הנסיעה. רציתי לחוות נקי וישיר.
הודו הממה אותי ושינתה את חיי
בתוך העולם השלישי גיליתי מליוני אנשים שיש אלוהים בלבם.
מוזר…לא? כמה סלידה ויהירות וחרדה יש ליהודים מעובדי האלילים,
אבל כשאתה שם, בהודו, פתאם בא לא לך להתפלל. לא משנה למי ולמה.
בא לך להגיד תודה בבוקר,
ולהגיד תודה כשאת טובלת בנהר, ולהגיד תודה על האוכל, ולחשוב איך את יכולה לעזור יותר לעולם הזה.
התודעה מעמיקה בלי שאת עושה כלום מיוחד,
ואת לא יכולה שלא להישבות בתנועות הטקסיות של היומיום ההודי:
נהג הריקשה על אופניו, ומכין הצ׳אי ברחוב, נראה שמשחקים תפקיד בבית המקדש.
הם שקועים לחלוטין בתנועותיהם ללא ערעור וללא הספק עצמי שהורג כאן במערב את כולנו.
לא. בהודו אתה לא נעשה עובד אלילים. אתה מתחיל לנשום השראה,
ואם אתה מרשה לעצמך לאמץ ולו קצת מזה אל לבך ואל חייך, ההשראה הופכת לחלק טבעי שלך.
לפני כמה חודשים נסעתי עם ילדיי למסע בהודו.
באחד מהימים חיפשנו מקום ללון בו, ואדם בני רצה שנישן בבית מלון,
אבל אני לא יכולתי במלון הזה, שאמנם היה נקי להדהים יחסית להודו,
אבל…לא הייתה חסרהלי בו…השראה.
ואדם התאכזב, כי הוא נורא אוהב נוחות.
כעבור כמה רגעים מצאתי לנו חדר הודי קלאסי בגסטהאוס ליד.
עם מדפי בטון, ומרפסת לגינה, בה פרה באה לביקור מדי פעם מהרחוב, וחוטפת פרח מהגינה ללעיסה צבעונית.
ובמקום מקלחת את המקבל דלי עם מים חמים.
שמתי מסביב לחדר נרות וקטורת (מה שאי אפשר בבית המלון)
ותליתי חבל לאורך החדר עם הכביסה שלנו שכיבסתי תוך כמה דקות בעצמי בכיור.
ופתאם אדם אמר שכיף כאן, ויותר מיוחד ועדיף על המלון.
שצדקתי.
ואני שמחתי שלימדתי אותו שהעיקר זה לא הנוחות אלא ההשראה.
כי את המלון ההוא בטח היינו שוכחים, אבל את החדר עם ההשראה והפרה בגינה אני לא נשכח אף פעם.
מסע בהודו זו הזמנה חזקה למסע שלא שוכחים, ושיש בו גשם של השראה.
אם זה מדבר אלייך, תצטרפי אליי למסע הבא:
מסע למקורות ההשראה.
