חלק מהסיפור שאני הולכת לספר לכם, התרחש לפני הרבה שנים, בחג הסוכות, כשהייתי נערה צעירה, בתחילת כיתה י"ב, והנה מצאתם את הקישור לחג הסוכות. אבל עוד לא הבנתם את הקישור לאופניים, ואתם סומכים עלי, שלאט לאט, נגיע לשם בלי פנצ'רים ותקלות.
יש לי בן דוד, מבוגר ממני בשנה, שהיינו מאוד מקורבים בילדותנו , ושהיה באותה עת רגע לפני גיוס, וירד עם כמה מחבריו לאילת או לסיני, באוטו, כמו גדולים .לאורך הקילומטרים האחרונים לקראת חצבה, ובעצירה ההכרחית בתחנת הדלק שלה, לדלק, פיפי, חילוץ עצמות וארטיק, מקסימום טילון (מה כבר היה אז לקנות שם..?) ראו הרבה זוגות אופניים בנסיעה לצד הדרך, ועוד הרבה זוגות שכאלו מונחות בערימה גדולה ומסודרת בחניה. הם שאלו את עצמם חזור ושאול : "מי זה המטורפים האלו?" כי הרי ברור לגמרי שאם יש שם כל כך הרבה אופניים, הם לא הגיעו בעצמם, הם לא עברו במקרה בסביבה, ובטח לא מהסביבה. הם כנראה רכבו דרך ארוכה. "ממש משוגעים" סיננו לעצמם שוב ושוב, והנה, אני ניגשת אליו, בחיוך לבבי, ואומרת לו "היי בן-דוד",מה נשמע? מה אתה עושה פה? הקרבה המשפחתית ארוכת השנים, גרמה לו להגיד לי את מיד את האמת. "לא תיארתי לעצמי שבין המשוגעים האלו, אמצא מישהו מוכר, בטח לא בת דודה צעירה בשנה, די נורמלית, ודי שברירית". האמת, לא היה בי שום דבר יותר ממנו, גם לא שיגעון, למעט העובדה שהייתי נהללית פעילה ב"בני המושבים", נענית לאתגרים.
אז אולי תתהו ותגידו, "טוב, היו לך אופניים משוכללים", ושוב אצחק צחוק גדול, לא עליכם, אלא עלי ואתכם. אתם יודעים, היום, כשמישהו מחליט להתחיל לרכב על אופניים, רק ה"אביזרים הנלווים" זה כבר כל התקציב שהיה למסע האופניים הזה, על שלושת שלוחותיו, שתכף ארחיב עליהן את הדיבור. זה מתחיל במיתקון על הרכב, שייצר את הרושם הנכון, נעליים מיוחדות שיישבו טוב בתוך הפדלים, מכנסיים צמודות שישבו טוב על הירכיים, כיסא שיתאים בדיוק לאגן הירכיים, 15 מהלכים מינימום, קסדה קלה, משקפיים, שלוקר של מים, ובטח פספסתי עוד כמה דברים חשובים, מחוסר התמצאותי בתחום.
אנחנו, בלי להתבלבל, ובלי הכנות מיוחדות, לקחנו את האופניים הכבדות והפשוטות, אלו שקפצנו איתם במושב לבריכה ולצרכניה, ויצאנו לדרך. אני מתלבטת אם נסעתי עם ה"חדשות" הכחולות המבריקות שקנו לי במיוחד בחנות במרכז עפולה, כשהתחלתי לרכב על שני גלגלים, לאחר שסיימתי את שלב ה"גלגלי עזר". הן היו "אופני בנות", בלי "רמה" שצמחו איתי לאורך השנים, וכפי שהבחנתי כשחיפשתי את הצילומים, היה להן לא מעט לצמוח (או לי) .כי ככה אבא קנה, אם כבר קונים, שיהיה טוב, ושיספיק להרבה שנים. למען ההגינות, הן באמת זכו למעמד מיוחד. לא רק שנלוויתי להורים לקניה בעפולה, אלא את לילם הראשון בבית הן ישנו לצדי, אני על המיטה, והם על השטיח למרגלותיה, כשאני אוחזת בפדל כל הלילה. או את אלו השחורות עם ה"רמה" שאבא שלי מצא, כמו הרבה דברים אחרים באיזה ערימת גרוטאות, או "סלביץ" ארגן, תיקן, ויאלה לדרך.
לכבוד חג החמישים לנהלל, שהוא כידוע המושב הראשון, ובלי להיכנס כרגע להרהורי אימפריאליזם וקולניאליזם כאלו או אחרים. הונהגה ב"חטיבת בני המושבים" מסורת חדשה וחגיגית ששלחה את בניה ובנותיה הנועזים בחופש סוכות למסע אופניים בן שלושה ימים, מנהלל, כחיצים שלוחים, למושבים החדשים שהוקמו בקצותיה של הארץ. כיתה י' למושב "רמות" ברמת הגולן (120 ק"מ), כיתה י"א ל"נתיב העשרה" בפתחת רפיח (240 ק"מ) וי"ב החסונים ל"עין יהב" שבערבה (360 ק"מ) [אל תתפסו אותי במידות המדויקות, ככה אמרו לנו, ואני מאמינה]
ישאל עכשיו הקורא הסקרן: "ואת היית בשלושתם?" כן, הייתי בשלושתם, כמו גדולה. מעולם לא עליתי על הטיולית המלווה. לא היתה בושה גדולה בעולם מלהיות עליה, ויש לי כמה ידידים, ממושב בעמק שמצמיח רמטכלי"ם, שהוא לא נהלל, שהיו עליה, כעונש, אבל זה בהחלט סיפור שיכול לפרנס פוסט בפני עצמו, איך החליטו לפרוש מהטור ולייצר לעצמם מסלול חלופי באמצע יריחו, שכלל שכשוך באיזה בריכת נוי של עשיר מקומי, כשכל הטור ממתין זמן לא מועט בחום היוקד להגעתם נוטפי "טללים עבריים" למגינת ליבם של האחראים, שנשמו לרווחה כשהגיעו, אבל העלו אותם עד הערב , ועד שיוחלט מה יעלה בגורלם לטיולית.
המעורבות שלי במסעות האופניים התחילה הרבה לפני שהגעתי לגיל, כפעילה נלהבת ב"ועדת נוער" מנסה למצוא מקומות לערב הראשון של המסע לכל המשתתפים, בבתי החברים בנהלל. עוברת (לא לבד) מבית לבית ומנסה למצוא עוד ועוד משפחות שמוכנות להזמינם לשולחן ארוחת הערב. בימים כשבנהלל בערב היה נישא ריח החביתות המיטגנות בעיגול, ועל השולחן בכל בית היתה מונחת "שמנת משק" לצד סלט ירקות גדול עם בצל, לחם שחור מ"ליכט", והרבה סולידריות ותחושת שליחות ומחויבות. מובילה את החבר'ה שהגיעו מכל קצוות הארץ, לאחר שפרקו את אופניהם מהמשאית , לבתים המארחים, לפה אחד, לפה שניים, ולאלו אפילו שלושה, ואומרת להם, שבחזרה כבר יסתדרו לבד, בנהלל זה פשוט, איך שלא ילכו, או ייטעו, בסוף יגיעו לדשא של בית העם.
לא רק את שלושת המסעות שלי עשיתי, אלא הגדלתי ואת המסע הרביעי, כבר עשיתי מתוך "שנת השרות" ב"פג'ו של התנועה" שהוביל את הטור, טנדר חבוט שהיה יותר מ"ווגוניר" של מפקד אוגדה או אלוף פיקוד כ"מבשלת". בנהלל כיאה למארחים נכבדים, אכלו הרוכבים בבתים, בכל שאר הימים, סיר מקרונים ,הרבה צ'יפס שטוגן על "כלב הגז" וסלט ירקות עם הרבה שמן והרבה ידיים, עשו את העבודה.
איך שלא תחשבו את זה, בכל אחד מהמסעות, נסענו המון, כמה עשרות טובות של קילומטרים ליום. לינה על דשא גדול על יד המועדון של מושב או בלית ברירה קיבוץ בדרך, שניים או שלושה תאי שירותים לכולם, ללא מקלחות, (אלא אם כן תחשיבו את פתיחת הממטרות על הדשא על ידי קונדסון זה או אחר, כשכולם כבר בשקי השינה) אוכל של מבשלות שכמותי, וקמים מוקדם מאוד בבוקר, וממשיכים לפדל עד ההגעה אל היעד. כשהעליות או הירידות נעשו קשות מידי ירדנו וצעדנו לצד האופניים, מנהלים שיחות גיבוש עם החברים למסע מהמושבים האחרים בארץ.
הובילו אותנו אנשים נהדרים, חדורי אמונה, בנו, בדרך, ובדרך עצמה. לעיתים כביש, לעיתים דרך עפר. מושבניקים שראו בעבודתם בתנועה שליחות , לבושים כמו מרבית הגברים אז במושב, בחולצת עבודה כחולה, מכנסיים קצרים, סנדלים "תנכיים" , או נעלי "פלדיום". בסדר, לרני אורן מכפר בי"לו גם היה שפם ענקי. חולקים את זמנם בתנועה עם שרות מילואים ביחידות רציניות. זכינו ואת המסע בי' עוד הוביל יוסי יפה ז"ל, מג"ד בצנחנים שנלחמו בירושלים, שנהרג לא הרבה זמן לאחר מכן בשרות מילואים והפך בתודעת "בני המושבים" למסע האתגרי שמתקיים על שמו ולזכרו. שומעים בערב הערות טכניות על הנסיעה והמסלול על גבי מפה, לצד מורשת קרב של שאול המלך בעמק חרוד, עם ספר תנ"ך פתוח. אני לא יכולה שלא לחשוב היום כמה מנהיגות היתה שם, כמה אחריות ואומץ. אולי מיותר לציין, אבל אף אחד מאתנו לא חבש קסדה או משהו.
שנים רבות אחר כך, הרגשתי שאין כביש בארץ שאני לא מכירה. באמת, לא היה כביש או דרך עפר, שלא עברתי עליה הלכה למעשה במסעות האופניים של סוכות.
אני לא חושבת שהדור הולך ופוחת, אני באמת ובתמים חושבת שהוא הולך ומשתבח מעת לעת. לא רק בגלל ילדיי שלי, אלא כל הילדים שאני פוגשת במהלך עבודתי לאורך שנים. אבל אני לא מצליחה אפילו לדמיין מסע כזה כיום. אולי בגלל שיום כיפור הפך ל"חג האופניים" (מה שלא היה בזמננו) והיצר והצורך לרכיבה מתמלאים בו. אולי כי "בני המושבים" נעשתה תנועה כל כך גדולה, שהטור כבר יהיה ארוך מידי. אולי כי אחד היעדים שהגענו אליו, נעקר לא הרבה זמן אחר כך בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, אולי כי החלוציות יצאה מהאופנה, אולי כי החולצות הכחולות יצאו מהאופנה, אולי כי קמו חלוצים חדשים? מה אני מבינה. ואולי כי בעיגול נהלל כבר לא מריחים בערב את ריח החביתות בגלל המזגנים, ועל הדשא של בית העם, עומדים גן השעשועים ועגלת הקפה, וכבר אין מקום לישון.
_____________________________________________________________
תמונה 1-ערימה של אופניים "מתוקנות" כפי שצילמתי השבוע באחד מקיבוצי העמק, שנתנה את ההשראה לפוסט
תמונה 4-אבא צילם אותנו יוצאים מהבית לבוקרו הראשון של המסע ב- 1974 (כיתה י')
