אאממ אאאממ אאאמממ …. זה פוסט שיושב לי כבר הרבה זמן בראש. סוף כל סוף התישבתי. סוף כל סוף מצליח להעלות את זה על הכתב. האמת שאין לי מושג איך אני מתחיל, איך הפוסט יתגלגל לו ואיך הוא יגמר. האמת היא שאני כבר מת לראות אותו גמור. מוכן. עם כל מה שאני רוצה להביע.
אז איך אני אתחיל … ממממ …. אתחיל אולי בסוף. אחרי כמה חודשים בהם עברתי כמה מערכות יחסים ועוד כמה דייטים, חלקם מוצלחים יותר, חלקם מוצלחים פחות, כבר אמרו לי שאני נכה רגשית, שאני משפיל ומבזה, שאני לא סגור על עצמי, שאני לוקה בחוסר תקשורתיות, שאני חסר רגש, שאני גבר טיפוסי (זה שווה גבר מניאק? אני?) וגם שאני גבר לא טיפוסי (ומה זה אומר?). טוב, האמת שאמרו עלי גם דברים טובים אבל אין הנחתום מעיד על עיסתו. מביך. זוכרים שבקשתי מראה. בבקשה. מראה.
ומה אני אגיד לכם שהן לא צדקו? אין לי ספק שבחלק מהדברים יש מידה לא מבוטלת של אמת. אני כנראה איפשהו, איכשהו בתהליך חיפוש. גם חיפוש עצמי, גם חיפוש של איזשהו ניצוץ, חיפוש של פרפרים שמערבבים לי את הקישקע. (קישקע! איזה מילה מגעילה זה קישקע, נכון?) ולא קל. בנוסף גם בכל התהליך הצלחתי למתוח את הגבולות של עצמי, להשתחרר טיפה, לזרום. אין ספק שלא מעט דברים שעשיתי היו בגדר של "הפעם הראשונה שלי" ואני לא שבע.
וכשאני כותב על התהליך הזה, כשאני מנסה לשים עצמי בנעלי הליידיס שעמדו מנגד, אני נזכר בשיחה, באיזו הבלחה שקרתה לפני מספר חודשים. זה קרה באותו היום בו פרסמתי את הפוסט הראשון שלי בסלונה. הייתי על ענן. חשיפה מטורפת, הפוסט שודרג ועלה במעלה הטבלה עד שהגיע לליגת העל של הפוסטים, לפלייאוף העליון, לסדרת הגמר, לפיינל פור. כלומר, לעמוד הראשי של סלונה. מ-ט-ו-ר-ף. הפוסט הזה אם שכחתם או שלא הכרתם.
אז עוד באותו היום מישהי זרה, מישהי שאינני מכיר בכלל, מישהי שאינה מכירה אותי, בקיצור … מישהי. פנתה אלי ואני מצטט:
"הבוקר קראתי את הבלוג ומוקירה לך תודה ..נגעת בפצע שעדיין מדמם …לפני שבוע נפרדתי מבן זוג אחרי חצי שנה מופלאה הפרידה נבעה כי בי יש מוכנות והוא בוסר למרות שתחילה הצהיר שמוכן ..חטף פיק ברכיים … .תמשיך לכתוב ואני בהחלט אמשיך לעקוב … בהצלחה בכתיבה ובזוגיות .. התודה מגיעה לך כי המשפט מהדהד כל היום ..אפילו נרשם כסטטוס בווטסאפ … ושוב תודה רבה מחכה לדבר הטוב הבא!"
וואוו!! הייתי בהלם. מי אני ומה אני?
מפה לשם, שיחת מסנג'ר , ווטסאפ, והבחורה ביקשה שאספר את סיפורה. שלחה לי את כל התכתובות, מה היה, מה נאמר, מה נעשה …. ואני? באמת באמת ניסיתי להכנס לנעליה, לספר את סיפורה. לצערי, לא ממש הצלחתי, יש לי משהו כתוב אבל לא התגבש לכלל משהו יציב. זה ממש ממש קשה לכתוב על מישהו אחר או בשמו, בטח ובטח שמדובר באישה. כאילו … דה. מישהו יכול להבין נשים? מישהו יכול להכנס לראש שלהן? זה יכול לקרות רק בסרטים.
ובכל זאת אם אנסה לתמצת את הסיפור בשני משפטים, אז אישה גרושה פלוס ילדים, גבר גרוש פלוס ילדים, מכירם דרך חברים, מתאהבים, עושים חיים, טורפים את העולם ואז עוברים מספר חודשים … המציאות מכה בפניהם! הם מנסים ליישב את המציאות של מגורים רחוקים, מציאות של ילדים שגם הם נמצאים שם וגם ככה לא פשוט להם מלכתחילה. מציאות חורקת. ולמרות האהבה והתשוקה כפי שהיא מצטיירת, הגבר מקבל רגליים קרות ואני מצטט:
"גם לי קשה וגם אני אוהב אותך וחושב עלייך לא מעט אך מצד שני אין לי כוונה להשלות אותך. אני לא נמצא באותו מקום שלך … ומשהו קרה לזרימה שלנו ביחד".
היום, כשאני נזכר בדיבור שלי איתה ובאמפתיה שחשתי כלפיה, אני מרגיש ש … אאמממ … רגע רגע רגע, אז עכשיו זה אני? כלומר, עכשיו אני זה בעצם הגבר ההוא? והאם אני באמת יודע איך הוא הרגיש ומה באמת קרה שם?
אני יודע איך אני מרגיש ומה קורה אצלי (לפעמים כן? לא תמיד), יודע שהרגשות מתערבבים כמו בגלגל ענק. לא! גלגל ענק זה רגוע! יותר כמו ברכבת הרים, כזאת עם 360 מעלות ולפעמים בחושך, כשמצד אחד פחד אלהים, מצד שני אושר עילאי.
אני כותב ונזכר במילים של יובל בנאי:
"זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים
מה כולם מחפשים את האושר מקווים
והגורל צבעו אפל עמוק בפנים
אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה"
[youtube BdARTal1lhw nolink]
ובינתיים מה איתי? בינתיים אני ממשיך במסע אל … מה חשוב לאן העיקר שנהנה מהדרך, לא?
וציטוט אחרון של פו הדב החביב.
"אנו יוצאים כולנו למסע"- אמר כריסטופר רובין וקם וניער את בגדיו. "למנסע?"- שאל פו
נרגש- נדמה לי שמעולם לא הייתי שם. "מה נעשה באותו מנסע?"
רגע רגע רגע. אל תשאיר אותנו במתח. מה עם ההיא? איך זה נגמר בסוף?
אם אתם כבר מכירים אותי, אז אתם בטח יודעים שאני לא מזכיר מישהו בצורה כזו מבלי להראות לו קודם את הפוסט, לקבל חוות דעת, אפילו לקבל תגובה כמו: "אחי, עזוב אותי באמש'ך, תוציא אותי מהפוסט שלך". אז יצרתי קשר עם ההיא לאחר חודשים. היא כמובן זכרה אותי והתגובה שלה הפתיעה אותי. הפתיעה אותי מאוד.
קבלו:
"ואכן חיינו הם מסע אין לדעת איך יתחיל איך ימשיך ואיך יסתיים וראה מה זה רצה הגורל הבן זוג אחריו בא בשל אחרי 5 חודשים הצעת נישואים מגורים משותפים רכישת בית משותף ושיחות מרגשות על ילד משותף"
נכון כיף? נותן תחושה של … של בסוף זה יקרה. בסוף נמצא את מה שאנחנו מחפשים.