לשחרר – זה לא קל לשחרר למי שידוע כ"פריק קונטרול". זה לא פשוט לי כי אני תמיד יודעת מה לעשות, לאן ללכת, מתי ומה לא לעשות ומתי להגיד לא. אני גם חושבת שזה בסדר שעשיתי ככה או ידעתי הכל – אם השליטה לא בידיים שלי – העולם יתמוטט. זה לא ממש עובד ככה – למדתי את זה, אפשר לשחרר קצת והעולם ימשיך הלאה וגם אני.
כשחליתי אמרו לי שסרטן זה מתנה, ואני אלמד המון שיעורים – כמובן שהתגובה הראשונה, השניה והשלישית שלי רציתי להעיף בעיטה לאותו אידיוט/ית שאמרו את המשפטים האלה כי אני יודעת הכל ומי אומר דברים כאלה. אם זה שיעור? למה לעזאזל לא הברזתי? אם זו מתנה – אני רוצה פתק החלפה -התבאסתי אבל לא יכולתי לעשות את הדילים האלה. אלוהים לא מרשה.
אני לא אחדש לאף אחד שזו מלחמת – עולם הסרטן המחורבן הזה, זה ציר זמן של סבל אחד גדול ומתמשך ולפעמים לא רואים את הסוף ולא ספרתי כמה פעמים אמרתי די, עזבו אותי. מיציתי. עד שכבר עייפתי. בכח האנרציה הפסקתי להגיד ואמרתי "יאללה, צוללים ומי שיהיה יהיה".
אני לא טובה בדברים האלה. אני לא יודעת לבקש. "קל" יותר לקטר מאשר לבקש – ככה אני. קל לי יותר לחפש את האינסטלטור כשהמקרר נדפק כי ככה אני. לא מעט פעמים נתקעתי בלי כסף לשלם לעוזרת ובאמת ממקום של אין- ברירה שלחתי אותה עם כרטיס אשראי למשוך כסף – היה יותר פשוט לשלוח אותה כי ידעתי שצריך לתת לה.
המקרר נדפק והפריזר התחיל לטפטף לו ובדיוק בא לי ארטיק שמקום המגורים שלו בפריזר. כמו שאני מכירה את עצמי הייתי נכנסת להיסטריה ועצבים ומקללת קצת ואח"כ הופכת לבנאדם מעשי ומנסה לפתור את הבעייה ולחפש מישהו שיכול לתקן עצבנית, לחוצה ודמעות. הפעם מצאתי את עצמי עם ארטיק נוזלי (מטנף את המטבח) אבל ידעתי שאפשר לנקות עוד רבע שעה.לא, לא שהפכתי להיות מאושרת – אבל זכרתי לנשום עמוק ולשחרר את הלחץ והתסכול שהיו פעם אוטומט.
קודם – הארטיק ! שחררתי את צריך ואת אפשר ומוכרח – שלחתי אותם לחופש , ניסיתי לראות מה יקרה אם אני אשחרר ואוכל קודם את הארטיק. מפתיע – אבל לא התמוטט העולם. מססתבר שאפשר גם אם זה לא ממש רצוי.
זה כל-כך לא פשוט לשחרר.פתאום אני מגלה שבפינות הכי קטנות במקומות שבהם התחשבתי בכל העולם ואחותו ו"מה יגידו" ו"מה יחשבו" ו"למה בחרתי ככה" – כשדברים יכולים להיות כל – כך פשוטים. כן, הייתי צריכה ללמוד לשחרר. לשחרר את עצמי מכל המחשבות, מכל המחשבות והאמירות האוטומטיות האלה ופשוט לזרום וזה לא פשוט אני מגלה לי.
הבריכה שלי (איך תפסתי בעלות עליה) – היה לי אימון בערב והתלבטתי חצי יום בגלל מזג האוויר אם לסוע או לא. זה לא רק שלא בא לי בגשם ובקור – אלא מה הם יגידו. הם בטח יגידו "זה לא מספיק חשוב לה", כנראה שלא ממש כואב לה ועוד תסריט שלם.
אחרי שרשרת התפתלויות והרהורים חזרתי לכותרת "מה יגידו" והחלטתי לשחרר. החלטתי שזה ממש לא משנה מה הם יגידו. אני אצלצל ואסביר . אם הם יבחרו להאמין – סבבה, אם לא- נתמודד ונמצא פתרון אחר. מצאו כבר פתרונות לנושאים הרבה יותר מסובכים.
לעזאזל עולם. לא פגעתי באף אחד, הודעתי מראש אז לא משנה מה יגידו . אני משחררת ! לא פשוט – אבל אני משחררת את כל התסריטים ואת "מה יגידו". הרגשתי טוב אחרי שאמרתי.
שנה חדשה – אני מנסה לשחרר. לא בטוח שאצליח, אולי אצליח באופן חלקי, לפעמים אני יודעת שזה לא ישתחרר, אבל אני רוצה. אני בוחרת לנסות. מה יקרה? זה המבחן שלי. מבחן השחרור הפרטי שלי יוצא לדרך. בהצלחה לי.
צלום: shutterstock