מנותקים מהחיים

הנערה הזו כל כך הכעיסה אותי, שלשניה רציתי לסלק אותה מהרכב שלי להשאיר אותה באמצע שום מקום, במקום להרגיש כמו נהגת מונית ולשקול להצטרף לכת האיימיש. אז איך הגענו לשם בכלל ?

לרגע מרוב תסכול,  חשבתי לקרוא לפוסט  'נוער הזוועות' (על משקל נוער הגבעות), אבל אני רוצה  לעורר מחשבה, לא מהומה. כי באמת שאני לא יודעת לאן אנחנו הולכים.

בחודשים האחרונים אני מתנדבת בצוות שדואג להביא לנזקקים ארוחות מבושלות חמות. אחת לשבוע לערך, לא משנה באיזו עיר, אני אוספת ברכבי מספר בני נוער הפועלים במסגרת מחויבות אישית כשאני נוהגת והם איתי ואנחנו נוסעים לספק את הארוחות לבתים השונים.

ההתנדבות נעשית בימי שישי בסביבות 14:00 – וזו חתיכת גדולת נפש להתרצץ באוגוסט בשעות אלו , האמינו לי – אבל היות ואני בנעוריי חיפפתי עד הברזתי ממחוביות האישית, כנראה שמשטרת הקארמה הביאה אותי עד הלום. שזה נהדר, בחרתי בזה.

עד הפעם האחרונה.

בסיום החלוקה, אני נוהגת להחזיר לביתם את הנערים.רות  שכולם גרים פחות או יותר באותה הסביבה. והנה נשארתי עם נערה אחרונה ברכב, נקרא לה נ' , שגרה בסביבה רחוקה יותר מהשאר. התנדבתי להחזיר אותה לביתה, רק שלא חשבתי שנסיעה של רבע שעה תתארך יותר מכפול הזמן ובעיקר תתיש אותי ותגרום לי לרצות להתנדב דווקא בכת האיימיש.

היות ובתוך עמי אני חיה, אני מודעת היטב לעובדה שהעולם, הישראלים ובפרט בני הנוער מכורים לסלולארי. מה זה מכורים? אתה רואה אנשים הולכים עם הנייד ביד, כאילו הוא חלק מגופם, עד כדי כך שפסיכולוגית מודאגת סיפרה כי טיפלה בילד שצייר את אבא עם הנייד בידו, כי זה מה שהוא מכיר. אני חושבת שזה עצוב.

אבל כשאני מבקשת מנערה שאני עושה לה טובה ורוצה להביא אותה לביתי, שתעזוב רגע את הפאקינג ווטסאפ עם החבר שלה (כפי שנדע לי) ותהיה איתי כמה דקות ותדריך אותי איך להגיע, כי וואלה, יותר נוח לי שהיא מדריכה אותי מאשר להפעיל וויז שכבר עבד קשה בשעה האחרונה להגיע לבתי הנזקקים.                             כשאני מבקשת שהיא תתן לי תשומת לב לכמה דקות והיא מצפצפת עלי ומתייחסת אלי כמו לנהג מונית – עד פה.

אנחנו נוסעות, היא לא מדברת אלי בכלל, הראש שלה תקוע במסך, אני מנסה לדובב את הגבירה שתואיל בטובה לזרוק לי מילה. א, כי זה מעניין יותר  וב', כאמור, כי אם היא לא תדריך אותי בנסיעה נגיע לטיזינבי. אבל היא מאוד עסוקה בהתכתבות אינסופית ולבטח על משמעות העולם והמצב המדיני פוליטי עם חברה.

ומה לדעתכם קרה? ברור שתעינו בדרך. היה חם, מעצבן, ואה כן, אף אחד לא משלם לי על הדלק.  וזו לא הפעם הראשונה שאני לוקחת אנשים ברכבי, בין אם בהתנדבות או לא והם מתעלמים מקיומי כי אני פחות מעניינת מהפיד בפייסבוק, גם לכמה דקות.

"אתם ממש מכורים לנייד, אה?", אני שואלת כאילו לא ברור לי,   – "כן, לגמרי", היא צוחקת. אחר כך אני מחליטה להיות בוגרת אך תקיפה ומסבירה לה שזה היה ממש לא לעניין, שהייתי צריכה שהיא תהיה איתי ועכשיו הגענו לשומקום ובזבזנו זמן ודלק.

אפילו בלי קשר, רציתי גם להגיד לה,  "שחררי קצת, את לא חייבת להיות כל הזמן זמינה אליו. תהייה קצת עסוקה בחיים שלך. קשה להשגה", אבל ידעתי שפה לא המקום להיות יועצת זוגיות.

יאמר לזכותה שהיא נערה עדינה ושהיא התנצלה בפניי בכנות.  הבאתי אותה לביתה, נפרדנו בלי דרמה, שזה בהחלט אצילי היות ומדובר בבת 16 ובי.  היא ירדה מהרכב וברור, הראש שלה תקוע בנייד כדי שלא תפספס משהו במעבר בין המדרכה לחדר מדרגות. אני מביטה עליה מיואשת.

אגב, שמתם לב כמה אנשים ובפרט בני נוער עוברים כביש שהפרצוף שלהם תקוע בשטן הקטן והיד שלהם מתקתקת בו? וברור כמה זה מסוכן??

המשכתי לכעוס עד שתהיתי אם זה משהו בי . האשימו אותי כבר שאני עושה טרור ניידים במפגשים חברתיים, שיש לי בעיה רצינית עם זה שבמפגשי חברה יש אנשים שממוקדים *רוב*הזמן בנייד שלהם ואני לא מדברת על לבדוק הודעות דחופות, או להסתכל פעם בחצי שעה כשאת יושבת עם חברה טובה לשיחת נפש.

תגידו שאני אולד פאשן , שנתקעתי עם מוזיקה של הניינטיז,  ושאני מעדיפה לקרוא ספרים מנייר ולראות סרטים בטלוויזיה ולא במחשב . מצד שני היי, אני עיתונאית שמחוברת המון לנייד וזמינה בו, למדתי את רזי המדיה החברתית, יש לי בלוג ויחסים צפופים עם הפייסבוק. אי אפשר להגיד שאני לא חיה בעולם הזה.

אני אולי לא אשנה את העולם אבל מתחשק לי שיהיה לי נעים וחמים בו. בחרתי להתנדב, כי אני מאמינה בקשר אנושי שהוירטואלי לעולם לא יוכל להחליפו .

אי לכך ובהתאם לזאת- כמו שהמורה שלי בכיתה י' הייתה אומרת ובטח הייתה תולה על הלוח תלמיד שהיה מפריע לה עם הנייד – אני שוקלת ברצינות אם להמשיך בכלל עם ההתנדבות הזו. וואלה,  לא בא לי להתרגז ולסבול ולהרגיש כמו נהגת מונית בחום של 30 מעלות .

הם לא ישתנו? אז אני אשנה את סוג האוכלוסיה שאיתה אבוא במגע.

אולי אתנדב לי עם קשישים, ניצולי שואה, או ילדים מיוחדים. עם כל אלו, מסופקני אם המכשיר הנייד יהיה כל כך נוכח בסביבה. מקסימום נשתה גזוז, נביט אחד לשני בעיניים, נשחק ונדבר. הדבר הזה שאנשים היו עושים פעם.