שיר לאיזי ברדלי הוא ספר מצוין ורגיש, מזעזע ומרגיז, רווי באדיקות ובכאב. שוררת בו אווירת דיכאון שצובעת את הכל באפור איטי, ומעל כל אלה נחה לה שמיכה של אדישות מטלטלת, שגורמת לך לתהות על החיים, האנושות והאנושיות.
** זהירות, ספויילרים. אל תקראו אם לא קראתם את הספר.
מה לא נכתב על הספר שיר לאיזי ברדלי. כמה מילים נשפכו על הסיפור הייחודי והדמויות הבלתי-נשכחות, על הדת המורמונית והאדיקות של מאמיניה, על האבל והתמודדותה של המשפחה עם האסון והכאב, על מעמד האשה והגבר ועל כמה שהספר מקסים.
הכל נכון, אבל אני רוצה לכתוב על משהו קצת אחר; משהו שקפץ אליי מהרגע הראשון של הקריאה ולפת את גרוני כך שלא הצלחתי לנשום מתחילת הספר ועד לסופו.
אני רוצה לדבר על האדישות.
כן, הספר מתאר ברגישות גבוהה מאוד את הכאב והאסון, את רגשותיהן של כל אחת מהדמויות, את הכניעה למוסכמות החברתיות ואת הדת שמנווטת את הכל. אבל אני חושבת שהדבר שבולט ומזעזע ביותר בספר הזה היא האדישות. לעיתים היא מוסווית, לעיתים היא מוסברת על ידי תירוצים קלושים של דת או מוסכמות, ולעיתים היא פשוט נמצאת שם, ניצבת דומם ללא כסות לעורה, מכוערת ומתריסה. היא תמיד שם, והיא שם כדי להכעיס אותנו.
והיא מכעיסה מאוד.
קריס בריי לא חוסכת מאיתנו דבר בנוגע לדמויותיה, מחשבותיהם ורגשותיהם, וכתמי האפאתיות מתגלים בסיטואציות רבות ואצל דמויות רבות בספר:
החל מהוריו של איאן, שלא טורחים להגיע ללוויה של נכדתם כי זה פשוט לא מסתדר להם בלו"ז. הא, כן, היא מתה, אבל הם בשליחות מיסיונרית ומה זה לעומת שכנוע של עוד כמה נוצרים לעבור לדת המורמונית.
הקהילה המורמונית, שמתוארת כקהילה מגובשת, קרובה ואינטימית, לוקה לא אחת בחוסר אכפתיות מטלטלת בתירוץ של הדת ומנהגיה. על פני השטח הכל "דופק כמו שצריך", אבל מתחת אין שום רגש שמניע, אין שום סימפטיה אמיתית, אין שום דבר.
מאז האסון קלייר אינה יוצאת מביתה ואיש מאנשי הקהילה לא ראה אותה בציבור. החברות שלה משאירות סירים ומאכלים על דלת ביתה, אך אף אחת מהן אינה דופקת על דלתה לשאול אם היא צריכה לדבר, אף חברה אינה מתקשרת להציע תמיכה ולדרוש בשלומה, לשאול אם היא מסתדרת.
ואם זה לא מספיק, מגיע הביקור ההזוי של האחות ולנטיין. היא באה לבקר את קלייר, ששוכבת במיטת בתה המתה, פרועה ומסריחה כי לא התקלחה ימים רבים, ועיניה נעוצות בנקודה לא ברורה בקיר. האחות אינה שואלת מה שלומה, לא מבררת מה מצבה- היא פשוט באה לספר לה על חלום שחלמה, ובו היא מתחתנת עם בעלה של קלייר, כך שאם קלייר מתכננת למות אין לה צורך לדאוג- לאיאן תהיה אשה אחריה.
כמה יפה מצידה.
האדישות ממשיכה עם המורה של ג'ייקוב. כשהוא כותב במחברתו שאחותו מתה והוא הלך ללוויה שלה והיה עצוב היא מדביקה לו מדבקת "הכוכב של המורה", וכשחברו מספר שג'ייקוב מחזיק קופסא ובה חיות מתות היא אינה עוצרת לבדוק האם זה נכון, האם אכן יש לו קופסא שכזו ומדוע. היא לא עוצרת לרגע לעשות "אחד ועוד אחד", היא אינה מקשרת את העניין לכך שאחותו מתה לפני כמה שבועות ויש פה משהו ששווה להבין לעומק. היא פשוט ממשיכה הלאה בשיעור.
ומעל לכל, הרגיז אותי איאן.
איאן, הבישוף של הקהילה ו"מחזיק הכהונה של הבית". אבא ששכל את בתו בת הארבע לפני כמה שבועות, אשתו שוכבת בדיכאון עמוק במיטת הילדה ואינה מתפקדת, ילדיו שאינם מוצאים מנוח נאלצים להמשיך בחייהם למרות מות אחותם ואמם המתנתקת, בתו הגדולה לוקחת על עצמה את מטלות הבית, כל המשפחה על סף התפרקות. ועל מה איאן חושב? על המשרה שלו כבישוף, שאולי תעמוד בסכנה אם ייוודע שקלייר בדיכאון בשל האסון. "לא משנה מה קורה, לא משנה כמה קלייר עצובה, אסור לו להשתחרר מוקדם (מתפקיד הבישוף)".
ואני כבר לא מדברת על כך שהוא משאיר לקלייר כתבה מירחון, ובו מסר שעליה להפסיק להתאבל על איזי, כי עברו כבר 3 שבועות ממותה.
אם זו אינה אדישות, אינני יודעת אדישות מהי.
כן, ברור לי שהכוונה היתה לתאר מוטיב של בריחה מאחריות, בריחה מהתמודדות שמאפיינת את איאן לכל אורך חייו. אבל כאן מתגלה משהו מכוער הרבה יותר מכך, ולקרוא את מחשבותיו היתה חוויה מטלטלת, לא פחות.
ולא, אל תתנו לדת להיות התירוץ לאדישות הזאת. אל תפטרו את הדמויות האלה בכך שהדת והמנהגים מכתיבים את התנהגותם. אני ממש לא טיפוס מאמין, אבל להגיד שהדת היא המביאה אנשים לידי אדישות כזאת זה תירוץ עלוב שאינו מתקבל על דעתו של כל אדם שעיניו בראשו. לא הדת מביאה את איאן לנסוע לבקר אדם אחר בעוד אשתו שוכבת בדיכאון עמוק במיטת בתו המתה וילדו מחכה לו על המדרגות כדי לבלות איתו את החופש כמו שהבטיח. ובוודאי שלא הדת היא זו שמניעה את האחות אנדרסון לבקש מאיאן, ששרוי עדיין באבל על בתו הקטנה, לסעוד את בעלה בבית החולים (אותו בי"ח בו מתה בתו) רק כדי שהיא תוכל לעשות קניות.
שיר לאיזי ברדלי הוא ספר מצוין ומרגש, שעורר בי המון רגשות ומחשבות. אהבתי מאוד את הספר, ויחד עם זה כעסתי עליו, זעמתי על הדמויות, כאבתי על בזבוז החיים (של המתים ושל החיים עדיין) ובעיקר- לא הפסקתי לחשוב עליו עד עכשיו, שבוע וחצי אחרי שסיימתי אותו.
ולכן אני ממליצה עליו בחום.
