כשהייתי ילדה, ציונים היו דבר משעמם בעיניי.
כאמא לשני ילדים, ציונים הפכו ממשהו משעמם
למשהו משעמם ומרגיז. כלומר הנושא הזה קיבל העצמה לפתע,
ועם מערכת חינוך שיש לי בטן מלאה לגבי הרלוונטיות של תכניה, התנהלותה וכל
מה שהיא מייצגת יש לנו פה אישיו רציני.
הענין הופך למאתגר במיוחד כשבבית יש 2 ילדים- האחת מצטיינת בכל דבר שהיא נוגעת בו,
ושציונים, ועדיף 100, הם הכרח,
והאחד שלא מענינים אותו ציונים, ושיכול להיות שזה קשור לעובדה שהצלחה בלימודים
(כלומר הצטיינות במבחנים) אינה הצד החזק שלו.
ואז נשאלת השאלה איך אני אמורה להתנהל בבית עם כל הענין הזה?
איך אני מתייחסת למאיות של הבת שלי, שהם סבבה אבל לא הדבר הכי חשוב בחיים מבחינתי,
ואיך מסדרים את הראש של הבן שלי שאני יודעת שהוא ילד מצטיין, מבריק, יצירתי, חכם,
חבר טוב וילד חמוד ואהוב, רק שהדבר לא בא לידי ביטוי בציונים שלו!
כשאני הייתי תלמידה במערכת החינוך, המטרה שלי היתה להוציא 80 בכל המקצועות.
זה לא אומר שלא הוצאתי מאיות, אבל זה לא ענין אותי להוציא אותם. אם ידעתי את החומר
או נהניתי ללמוד אותו (כמו באנגלית, כימיה ומתמטיקה למשל), היה לי ממוצע של 90-100.
אבל אם מצאתי את עצמי בוהה בחלל בשיעורי תנ"ך וספרות למשל, שמחתי לקבל 75 , העיקר ששיעזבו אותי בשקט.
מי שעוקב אחרי כתיבתי כאן יודע שממוצע הציונים של מתן בסוף כתה ד' עמד על 30…
זה, ביחד עם בעיות התנהגות קשות בבית הספר ובבית, הביאו אותנו לצומת דרכים- או שמטפלים בזה
או שממשיכים ככה, והסיוט לא ייגמר לעולם. אחרי הרבה מאד מחשבה וחיפושים, התייעצות עם המחנכת המדהימה של מתן,
ועם צוות המורות, גיבשתי תכנית, והתכנית שלי היתה כזאת:
1. לייצר הצלחה, ומהר. איך עושים את זה? מקיפים את הילד במה שהוא הכי נהנה ממנו, שזה הכדורסל. אבל לא רק באימוני
הכדורסל של הליגה ביהוד, אלא באימוני הכדורסל הכי איכותיים ומעצימים שיש בארץ, שזה
אומר המתנה שנפלה לי מהשמים בסוף חוש יוני- מרכזי האימון ומחנות האימון הפנומנליות של Basketball Coaching.
2. לייצב את הילד מבחינת רמת הציונים בבית הספר, בתור התחלה לייצב אותו על ממוצע 80.
הדרך לשם עברה באבחון ובשיחה עם כל צוות המורים של בית הספר, משם יצאנו עם שיעורים
פרטיים באנגלית, ליווי שבועי של חונך בהוראה מתקנת ואסטרטגיות למידה ותגבור של מה שאפשר
דרך בית הספר.
התכנית יצאה לפועל ב1.7.16, לפני חצי שנה.
אימוני הכדורסל והמוטיבציה שמתן מקבל דרך מרכזי האימון של BC פעם בשבועיים,
יחד עם מחנה הקיץ ומחנה סוכות של BC, הביאו את מתן לרמת מוטיבציה פנומנלית. ברמה האישית
הוא התחיל לדבר אחרת, על הצבת מטרות, אימון אישי, ריכוז והרבה מאד מוטיבציה להצלחה.
6 חודשים של הגדלת היקף הפעילות הספורטיבית למקסימום ביחד עם שיעורים פרטיים באנגלית
וליווי של הוראה מתקנת ואסטרטגיות למידה ואנחנו עומדים לקראת סיום הסבב הראשון של בחינות בכתה ה'
עם הציונים הבאים (אני מזכירה שוב- ממוצע הציונים של מתן היה 20-30 בסוף כתה ד'):
- אנגלית 81
- מדעים 83
- מתמטיקה 65
- שפה 92
6 חודשי יישום אינטנסיביים, אלפי שקלים פחות (התייחסות לנושא מיד בהמשך), וילד אחד (וגם אמא שלו)
שציון הפך עבורם למשהו מענין. אבל לא בגלל שלציון יש איזשהו ערך שמעיד
על הידע. הערך של הציון מביא לידי ביטוי את הדרך שמתן עובר, והיא, מסתבר, שווה מיליונים.
אם ניקח לרגע הצידה את נושא ההוצאות על כל מערכת התמיכה הזאת, אני רוצה לצטט את רואה החשבון שלי,
איתו ישבתי לסיכום השנה. שוחחנו על הוצאות והכנסות, הוא אמר שבסה"כ הוא מבסוט ממני,
ואז העליתי את הנושא של ההתנהלות הפיננסית שלי בבית, ועל הכספים שאני מוציאה על תכניות ההעשרה של הילדים.
"אם היית רואה כמה אני מבזבזת על חוגים, העשרה ולימוד לילדים היית מסתכל עלי בביקורתיות רבה", אמרתי לו.
"יש ילדים שלא הולכים אפילו לחוג אחד, ואצלי, מאז שהיו בני 4, כל אחד הולך לחוג מרכזי אחד לפחות (שזה אומר היום 3 פעמים בשבוע מינימום),
ותמיד יש עוד לימודי העשרה בתחום נוסף אחד לפחות!". ולא, אני לא דוחפת אף אחד בכח, בורכתי בילדים סקרנים וספורטיביים,
שאם אפשר היה לדחוס 19 שעות ביממה עם עוד כמה שיעורי העשרה הם היו הראשונים להתייצב.
""שלא תטעי לרגע", הוא אמר "מה שאת מוציאה על החינוך של הילדים הוא השקעה ובשום אופן לא נכנס לקטגוריה של
בזבוז או פזרנות!".
המשפט הזה, מפי איש כספים שאני מעריכה, שהוא בעצמו אבא לילדים בתיכון ומעלה, מאד היה חשוב לי.
זה שינה אצלי את ההסתכלות על הפעילויות הרבות בהם הילדים מעורבים, מ"חוג" להשקעה אמיתית עבורם לעתיד.
אז חייבת לציין, שלראשונה מאז שמתן נכנס לכתה א', אני ממש מצפה לאסיפת ההורים שתקרה לפני חופשת חנוכה:-)
שלא לדבר על מחנה כדורסל של BC שיתקיים במהלך חנוכה, אליו מתן (וגם אני ) מצפים מאד.
לימיצ
