גיא,
הייתי רוצה להכין תערוכה מכל הצילומים שלי אותך,
כשכבר לא היית.
לתלות בה תמונות של כל הפנים ואותם האנשים שהזכירו לי אותך,
בעמידתם, מלפנים, מגבם, מהצדודית.
את אלו שדומים לך ומזכירים אותך, ונותנים תחושה שאתה פה,
מסתובב בינינו, רוצה הייתי לצלם, ולתעד כל הבזק זיכרון ממך.
רוצה לצלם את הבחור בנעלי הניו-באלאנס האפורות, מהסופרמרקט בפריז, שרעמת שיערו הבלונדיני פלטינה הזכירה לי אותך בטרם הצבא.
ועודני מתקשה להאמין, הכפיל שלך בצרפת, כאחד האדם, בסופרמרקט, רק דוכן של פירות מפריד בינינו (ולא המוות).
אני מצלמת אותו מהגב, בתנועתו המהירה, מלאת החיות.
וליד תמונתו, הייתי תולה את תמונת החייל במדי הבי"ת, שנכנס ערב אחד לסניף ספריית הוידאו בו עבדתי, וביקש את הפיקדון של אימו. הם היו מנויים אצלנו לפני מספר שנים, וכעת היו רוצים לקבל חזרה את שיק הערבות שהשאירו פה.
ושנייה אחרי שהלך, מוחי הצטלצל באימה. מולי נותר רק מבטו המוכר להחריד, עיניו הכחולות במרחק המדויק זו מזו, ביניהם גשר האף הצר ההולך ומתרחב, ומבטו החם, היודע דבר. נחרדתי כשהבנתי עד כמה ראיתי אותך בו.
מיהרתי לחפש בקלסרים הישנים את הפיקדון הנשכח, האבוד.
ולא מצאתי אותו.
התקשרתי לבשר שהפיקדון איננו, אך הוא לא השיב.
ענה רק המשיבון הקולי, ושם שמעתי: "שלום, הגעתם לטלפון של גיא…".
השארתי הודעה ארוכה מידי, מבולבלת ומתנצלת, בתחינה שיחזור לסניף, או שיתקשר חזרה. כאילו שזה יעזור, כאילו שזה יחזיר את הפיקדון האבוד.
הוא לא חזר יותר לסניף.
והבחור הממושקף, עם השיער הבלונדיני הקצוץ ועם תווי הפנים המיוחדות, ההן, שהלך לקולנוע עם חברתו לראות את הסרט של "משפחת סימפסון."
וכאילו רצה הגורל, והוא התיישב במושב לפניי, עם חברתו.
ותנועותיו היו כשלך, ואצבעותיו, הנצמדות לסנטרו ברגעי ההרהור, וצחוקו ברגעים הנכונים. וידו, שהחזיקה בידה של חברתו כמעט כל הסרט. ומשקפיו שנצנצו בחשיכה.
למשך 90 דקות, הרגשתי שאתה קצת שם, רואה איתי את הסרט (וזה מנע ממני לבכות בסימפסון פעם נוספת).
ויהיו עוד, אני בטוחה, נערים כמוך, צעירים, כפי שנזכור אותך, עם מבט בוטח ותנועה יציבה, וחיוך משגע, יהיו עוד שידמו לך ויזכירו אותך, כי נמשיך לחפש אותך בינינו. הרי, אף פעם לא נוכל להשלים עם זה שלא תהיה עוד. לא נוכל להתרגל להיעדר שלך. ננסה למצוא נחמה בין החיים. נחיה אותך לרגעים, גם אם מעטים.
אבל אחרי שגם הנערים האלה ימשיכו בדרכם – נרגיש שוב את החלל, את הריק הזה, שלרגע התמלא, ושוב נחזור להכרה, שאתה איננו.
גיא, אני רוצה להכין תערוכה, למצוא חדר לבן, עגול ושקט, ולתלות את כל תמונותיך על הקירות. למלא את החלל עד כמה שניתן.
ואז ללכת ביניהן, ולהרגיש שאתה רואה ומביט.
רוצה לצלם את כולם, כל אחד מהזווית המדויקת שהזכירה לי אותך, ולהציב אותן בחדר העגול, ולהסתובב במקום, ולראות אותך,
סביב, סביב.
מביט, מביט.
חי, חי.
שלך,
יעל.
עמותת הותיר אחריו חברה מעניקה תמיכה נפשית להתמודדות עם אובדן בן הזוג. העמותה מנוהלת על ידי צוות מתנדבות בלבד, וכלל הפעילות מיועדת לחברות חללי צה"ל. תרומתכם תסייע לעמותה בהפעלת מערך החירום, קבוצות התמיכה הקבוצתיות ופעילויות שיקומיות נוספות עבור החברות.
https://tinyurl.com/y5qepe6n