ממשבר לצמיחה

בחורה עם מחשב נייד

תמונה בלונים

לפני 6 שנים בדיוק, בבוקרו של תשעה באב, חוויתי חורבן בית משלי.
אחרי חודשים ארוכים ומתסכלים של כאבי בטן עוויתיים, פרקים דואבים, דלקות עיניים עמוקות ובסיומם של עשרה ימי אשפוז מתישים,
עברתי בדיקה בה נתבשרתי שיש לי קרוהן.
מדובר במחלה מאתגרת, אוטואימונית… שבה הגוף יוצא להילחם – מסיבה לא ברורה – בעצמו.
תוקף בעוצמה דווקא את האיברים להם הוא נזקק יותר מכול בכדי לשרוד.
מין אירוניה שלא ממש הבנתי ושגם עולם הרפואה מנסה להתמודד איתה ומולה באומץ.
חורבן בית יכול להתבטא בכל מיני אופנים…
אצלי זו הייתה ההבנה וההכרה בכך שהחיים שלי יראו מאותו הרגע אחרת:
שאהיה תלויה בתרופות.
שאזדקק למערכת תמיכה של מעגלים משפחתיים וחברתיים,
שאעבור שינויים מבחינה מקצועית
ושעלי לעשות ה-כ-ו-ל כדי להתאים את עצמי למצב חדש.
אני זוכרת רגעים של פחד תהומי מהלא נודע… ומהנודע.
אני זוכרת רגעי שבירה וריסוק כשהתמודדתי עם כאב שיצא מגדר גבולות הסקאלה הרפואית…
אני זוכרת רגעים של אושר ותקווה, שהבליחו לפרקים, מהישגים קטנים וגדולים בדרך…
אך יותר מכול אני זוכרת את ההחלטה שלי.
לקום. לצמוח. להצמיח.
על אף ולמרות הכול.

ליאת נוימן-גלנץ
ליאת גלנץ נשואה+ 5, מנהלת מעון בהכשרתה ובנשמתה. רכזת הקואליציה לחינוך מלידה, הפועלת לשינוי מהותי בתחום הגיל הרך (גילאי לידה עד 3)