יופי בשבילי זה לתת, ולתת זה הכי לקבל, ובגדול.
אנשים חושבים שלהתנדב זה קשה, שזה לוקח את רוב הזמן הפנוי שלך, שצריך להשקיע ורק לתת מבלי לקבל. אנשים פשוט לא יודעים כמה זה חשוב. אומרים לי שבגילי צריך להשקיע בעבודה ולימודים ודברים אחרים ולא בהתנדבות, אבל אני יודעת שאני חייבת להרגיש שאני מממשת את הפוטנציאל שלי, את יכולת הנתינה, בצורה הטובה ביותר. איך אני עושה את זה? בהתנדבות בעמותת אתגרים.
איך יודעים שזה זה?
אני מאמינה שהתנדבות חייבת להיות מתאימה, זה חייב להיות קשור למשהו שאני אוהבת, שאני טובה בו, שאני מרגישה שיש לי שם מה לתת.
המפתח שלי להצלחה הוא למצוא את מה שמתאים לי. לא כל התנדבות מתאימה לכל אחד, וגם לי לקח זמן למצוא את ההתנדבות שלי, את המקום הנכון שלי, בו אני יכולה לתת ולקבל, בכל רגע.
איך הכל התחיל
אני נגד תרומות, אז כשמבקשים ממני כסף אני לא תורמת, כי אני לא יודעת לאן זה הולך. אבל אני מאוד בעד עשייה. אז בכל פעם ששואלים אותי אם אני יכולה לתרום כסף למטרה זו או אחרת, אני אומרת שאשמח להתנדב. ככה הגעתי לכמה מההתנדבויות היותר מעניינות שלי. אני מתנדבת כבר כמה שנים בעמותת אתגרים, בחוגים שונים: ברכיבת טאנדם על אופניים, בשייט ועוד. כיום אני מתנדבת בחוג טיולי שטח אליו הגעתי לגמרי במקרה. באתי, התאהבתי בחוג המקסים הזה, ונשארתי.
מאתגרת את עצמי
בהגדרה היבשה, עמותת אתגרים היא עמותה לשילוב אנשים עם מוגבלות בספורט אתגרי.
העמותה הוקמה לפני קצת יותר מעשרים שנה במטרה לקדם ולשלב חברתית ילדים ובוגרים עם מוגבלות באמצעות פעילות ספורט אתגרי. העמותה מפתחת ומפעילה תוכניות חינוכיות, שיקומיות וטיפוליות, רוכשת ומפתחת ציוד ומתקנים, ומגשרת על מגבלות.
בהגדרה הרטובה, אתגרים זה בית, זו משפחה, זה רגש. זה לחגוג כל פעם את הניצחונות הקטנים.
את תלבשי את החולצה הכתומה
כשאני מתנדבת באתגרים, אני לובשת את החולצה הכתומה, ונכנסת לאנרגיות חיוביות.
עצם המעשה הפשוט הזה של לבישת החולצה הכתומה (היא כתומה לא סתם, אלא כדי שנוכל לזהות אחד את השני בשטח, גם בשטח הררי ומיוער) כבר עושה טוב לעצמי ולסביבה.
כשאני לובשת את החולצה הכתומה אני מזיעה, מתלוננת שקשה (במיוחד כשצריך להיות אחראית על עוד אנשים) אני לעיתים סובלת מחום, או מקור, או משריר תפוס. אני מאתגרת את עצמי.
כשאני חוזרת הביתה אחרי, אני נושמת נשימה עמוקה, ואני יודעת, שבכולנו יש את היכולת הזו, של להתחבר, של לתת, של להרגיש.
הסיפורים מאחורי האנשים
עבור חלק מהמשתתפים, מדובר בשינוי תפיסה: אנשים שלא האמינו שיוכלו לשוב ולטייל בשבילי הארץ, כובשים אותה מחדש. עיוורים מקבלים יד תומכת, נכים על כיסאות גלגלים יושבים על הגילגולון (*אפשר לראות בתמונה, הסבר נוסף למטה) ונהנים מהשטח, וכל אחד מוצא את הדרך המהנה ביותר עבורו. יש בחוג שלנו דינמיקה של משפחה. יש מישהי קבועה בתפקיד ה"מאמא" שדואגת שכולם ישתו ויאכלו, יש איתה "אבאלה" שאחראי על הטנדר והציוד, את האחים הגדולים שלא שוכחים את המנגל והבירות, ואפילו הילדים שרק למדו ללכת, כבר עוזרים לכולם מסביב. אני לא שואלת יותר מידי שאלות על מה קרה ולמה, פשוט עוזרת ומתחברת.
כאן אפשר לראות רגעים שהונצחו, בהם ז'קלין ואני עושות סנפלינג.
[youtube PYZZH12ulgs]
ז'קלין לא רואה, והמדריך אמר לי "את עכשיו העיניים שלה". ז'קלין לא נותנת למגבלה שלה להפריע לה: היא עובדת במשרה מלאה, היא רצה ואפילו צוללת! אז באותם רגעים, שכחתי לרגע שהיא זו שלא רואה. ופתאום הייתי עסוקה בעצמי ובתהום מיליון-ואחד מטרים שמתחתנו. התחלנו לרדת ושכחתי, עד שז'קלין נתנה לי יד ושאלה אותי "הכל בסדר? נכון שכיף לנו?" כיף אדיר. ורק בזכותה אני לא מתביישת לצפות בסרטון הזה שוב ושוב, ושוב.
(*) גילגולון הוא מעין כיסא גלגלים מותאם לשטח שנישא על ידי שני אנשים לפחות. הגילגולונים פותחו במיוחד כדי לאפשר לנכים ליהנות מטיולים בשטח וממסלולים שאינם נגישים לכסאות גלגלים, ונתרמו לעמותה על ידי הוריו של סגן גיל בדיחי ז"ל, שנהרג במהלך שירותו הצבאי בקרב ברמאללה בשנת 2002.
