ממודליסטית לאמנית בזכות עצמה

בחורה עם מחשב נייד

בפוסטר שנוצר על ידי קבוצת אמניות המחאה "גרילה גירלז", מוצגת הסטטיסטיקה המטרידה הבאה: "פחות מ-5% מהאמנים באגף האמנות המודרנית במוזיאון המטרופוליטן הן אמניות, אבל ב-85% מציורי העירום מוצגות נשים". כבר כמה שנים שהן מעדכנות אחת לשנה את הנתונים בפוסטר הזה, והם לא משתנים בצורה דרמטית, המצב במוזיאונים ובגלריות האומנות ממשיך להיות עגום. הסיפור הבא שיובא פה הוא דוגמה אחת לאמנית שהתחילה את דרכה בתור מודליסטית של ציירים רבים ומפורסמים והפכה להיות אמנית בפני עצמה, שהציגה בציוריה המופלאים רגעים קטנים ואינטימיים מחיי היום יום של נשים ממעמד הפועלים, והביאה פרספקטיבה שונה וייחודית לייצוג העירום הנשי.

עירומה מסדרת את שיערה, סוזן ולדון, 1916
עירומה מסדרת את שיערה, סוזן ולדון, 1916

סוזן ולאדון נולדה בצרפת ב1865 בשם מארי קלמנטיין לאם כובסת, ולא הכירה את אביה. מגיל קטן אהבה לצייר ולרשום, ובגיל 8 כבר ציירה על כל דבר ובעזרת כל חומר שהצליחה להשיג, אפילו על קירות ביתה. היא ואמה חיו יחד בדלות ובעוני, ומגיל צעיר סוזן נאלצה לעבוד בעבודות שונות כדי לכלכל את שתיהן. היא מלצרה, עבדה בבית לוויות, מכרה ירקות, ואפילו הייתה לה קריירה קצרה בקרקס בתור נערת טרפז, שהסתיימה בגלל פציעה שנגרמה מנפילה מגובה. לאחר הפציעה היא החלה לעבוד בתור מודליסטית לציירים. לא רק כדי להכניס כסף, אלא גם כי זו הייתה דרך בשבילה לצפות באמנים בזמן עבודתם, וללמוד טכניקות ציור.

בגיל 18 ילדה בן בשם מוריס. היא לא נשארה בקשר עם אביו, והיא ואמה גידלו אותו יחדיו. היא עבדה בתור מודליסטית במשך 10 שנים, ודגמנה בין היתר לציירים מוכרים כמו רנואר וטולוז לוטרק, האחרון העניק לה את הכינוי "סוזן". אחד הציורים הידועים ביותר של רנואר בו מופיעה דמותה הוא "ריקוד בבוגיוול". יש המספרים שיום אחד טולוז לוטרק חיכה לה בסטודיו והיא לא הגיעה. הוא הלך לחפש אותה, וכשהגיע לביתה מצא אותה מציירת והתרשם מאוד מכישרונה. הוא הכיר אותה לחברו, הצייר אגדר דגה, והשניים פיתחו קשר ידידות קרוב. דגה תמך בה ועודד את רצונה להפוך להיות אמנית, נתן לה שיעורים, קנה לה ציוד, וגם קנה ממנה ציורים. בזכות האישור מצייר נחשב כמו דגה, היא החליטה להתחיל לעסוק באומנות בצורה מקצועית.

אדם וחווה, סוזן ולדון, 1909
אדם וחווה, סוזן ולדון, 1909

בשנת 1894 סוזן הפכה להיות האישה הראשונה שהציגה בסלון Société Nationale des Beaux-Arts ברובע המונמארטר המפורסם. בשנת 1909 כבר הצליחה לפרנס את משפחתה מציור בלבד. באותה שנה ציירה ציור בשם "אדם וחווה", שהיה הציור הראשון שצויר על ידי אישה בו הוצגו גבר ואישה בעירום יחדיו. היא ציירה את חווה בדמותה, ברגע בו היא קוטפת את התפוח האסור מן העץ, ולידה את אדם, בדמות מאהבה באותה תקופה, אנדרה אוטר, שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה. יכול להיות שהיא בחרה להנציח את שניהם כאדם וחווה כסמל לקשר האסור ביניהם.

סוזן הפכה לקול ייחודי ובולט באמנות הפריזאית של תקופתה. אמנם כבר היו אז שתי ציירות נחשבות שהציגו בסלונים הכי אקסקלוסיביים, ברת' מוריסו ומארי קאסרט, אך הן נטו להציג בציוריהן נשים רכות, לבושות שמלות, עדינות, בתנוחות "לא טבעיות", בעוד שסוזן בחרה לצייר נשים בעירום, כשהן עושות פעילויות יומיומיות, בפוזות טבעיות, נינוחות ומשוחררות. זה היה דבר מאוד חריג לתקופתה, מבקריה האשימו אותה ב"חוסר אידאליזציה" של הגוף הנשי, בכיעור, גסות, ואף שנאת נשים. היא נהגה לצייר נשים וגברים ממעמד הפועלים ונשים שעבדו בזנות, מתוך רצון להציג את חייהם של האנשים שנמצאים בשולי החברה, אנשים כמוה. גם מבחינה סגנונית, המבקרים לא ידעו לאיזה זרם לשייך אותה כיוון שציירה מגוון רחב של נושאים ולא ממש התיישרה למאפיינים של אף סגנון מסגנונות התקופה. משיכות המכחול המשוחררות שלה ובחירתה להשתמש בצבעים בוהקים נחשבו למאפיינים גבריים מובהקים.

טורסו עם סרט כחול, סוזן ולדון, 1921
טורסו עם סרט כחול, סוזן ולדון, 1921

כשבנה מוריס פיתח התמכרות קשה לאלכוהול, היא לימדה אותו ציור, כדי לתת לו כלי דרכו יוכל לבטא את עצמו, וכדי שיוכל להעסיק את עצמו במשהו. מוריס בגר והפך להיות צייר מוכר ומוערך. הוא הצליח למכור את ציוריו ולהתפרנס יפה מעבודתו, ואילו שמה של סוזן מוזכר לרוב בדפי ההיסטוריה של האומנות רק בתור אמו של הצייר מוריס אוטריו.

גם היום הציורים של סוזן לא נראים לי כמובן מאליו. גם היום זה נראה לי כמו דבר אדיר לתת ביטוי כל כך יפה לעירום נשי מנקודת מבט נשית. להציג נשים בשפת גוף חזקה, ומשוחררת ודרך עיניים אוהבות ולא שיפוטיות. זה מדהים בעיני להסתכל על הציורים הצבעוניים והמשמחים שלה ולהבין שנשים אמיצות ומורדות זה לא איזה דבר חדש. האישה הזאת עוררה מחולקות עם האומנות שלה כבר לפני יותר ממאה שנה, וראוי שנזכור אותה.

החדר הכחול, סוזן ולדון, 1923
החדר הכחול, סוזן ולדון, 1923