ממה עשוי התפוח? עמוס עוז עם שירה חדד

שיחה בין סופר לעורכת , בין גבר לאישה, בין שני דורות. שש שיחות על כתיבה, על אהבה, על רגשות אשמה ותענוגות אחרים. מרתק!

תפוח

..

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז עם שירה חדד

עיון

הוצאת כתר

172 ע'

לאוהבי עמוס עוז, לאוהבי ספרות טובה, לאוהבי מילים ולסקרנים.

 ..

אין ספק שעמוס עוז הוא אחד מטובי סופרנו ובהחלט ראוי ומרתק לקרוא עליו, על דעותיו ואת סיפוריו.

בספר "ממה עשוי התפוח?" עונה עמוס עוז על שאלותיה של שירה חדד על כתיבתו, על דרכו, על ספרות.

אין זה ראיון בלבד. זהו סיפור חיים והשקפה.

עולם מלא.

הכימיה ביניהם מרגשת וכובשת.

אולי אלו השאלות הנכונות, אולי ההקשבה שאיננו רואים, אולי החיבור ואולי הזמן הנכון.

ובעצם, זוהי שיחה יותר מאשר ראיון ולשיחות אנחנו הרי אוהבים להקשיב.

וזה מה שעשה עמוס עוז בילדותו.

בעיקר הקשיב:

"הם (ההורים) היו מדברים שם עם החברים שלהם לפחות שבעים ושבע שעות בלי הפסקה. אני, כדי לא להשתגע מרוב בדידות, פשוט התחלתי לרגל אחרי יושבי השולחנות השכנים. הייתי גונב קטעי שיחות, מסתכל, מי מזמין מה?" (ע'14)

 שירה חדד נוגעת בנושאים אישיים וספרותיים, ביניהם:

מה מניע אותו לכתוב?

האם ביקורת שלילית משפיעה עליו?

מה התועלת בסקרנות? כי מסתבר שיש תועלת רבה!

על הבדלים בין גברים ונשים, על פמיניזם.

על מה הוא מתחרט כאב וכסופר?

על סופרים וספרות.

ועל פוליטיקה.

על "הירושלים הזאת של משכילים שבוערים באש, שעומדים ברגל אחת בברנר ורגל אחת בתנ"ך ורגל אחת בחצר של בן גוריון ורגל אחת אצל ניטשה ועוד רגל אצל דוסטוייבסקי, או אצל ז'בוטינסקי". (ע'12)

על הוראת ספרות:

"לא מעט מורים לספרות משניאים על התלמידים שלהם את קריאת הספרות לכל החיים. אחדים מהם באו מהאוניברסיטה, והם חושבים שבתיכון תפקידם הוא להכשיר דור של חוקרים". (ע' 136)

"קל מאוד ליפול למלכודות: למשל, שחיי הסופר מסבירים את היצירה. למשל שלחיי הסופר אין שום קשר ליצירה..המורים מהדור הישן היו מטילים על הכיתה לקרוא את "הכניסיני תחת כנפך' ושואלים: "מה רצה המשורר להגיד?" מה אומרת השאלה הזאת?" ..

"מה רצה המשורר להגיד?" אבל אולי הוא בכלל לא רצה להגיד. אולי הוא דוקא רצה לנגן, או לצייר, או לזמר, או לנבוח ולייבב מול הירח, או לשחק. או כל אלה יחד". (ע' 137)

על נשים:

"אני גדלתי בעולם בלי נשים. האישה שילדה אותי, שאהבתי אותה כל כך, שעזבה אותנו כשהייתי בן שתים-עשרה וחצי, בעצם היא הלכה והתרחקה עוד הרבה לפני שהיא הרגה את עצמה.

מה שהיא השאירה לי בענייני נשים זה אולי מין ריגוש מעורפל ומבולבל, שאישה היא דבר שביר ופגיע, דבר שצריך לגעת בו בזהירות מאשר בכלי זכוכית, ושאישה זה דבר שעשוי מחלומות, מגעגועים, מרגישות ומכאב." (ע' 49)

ואיפה הגבולות בין הסכמה לכפייה, בין התעללות לניצול, בין קלות ראש לקלילות הליכות, בין עלבון והשפלה??

"לא בדיוק ברור על המילימטר" (ע' 65)

..

כשהתחלתי לקרוא בספר, גזרתי לי סימניות קטנות לסימון משפטים שארצה לצטט פה.

אבל המסמנים אזלו ואני בקושי באמצע הספר.

מידי פעם אני חוזרת לקרוא משפט נוסף, להבין רעיון מסויים.

אך לא די במשפטים מצוטטים.

קראו בעצמכם.

הספר הזה הוא סיפור בפני עצמו. נדיב ומרתק.

ציפורה בראבי
בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים