מלפפונים עם חול טעים

מגפיים הן האמצעי השמח ביותר שיש לילד, הן מניחות לשלום את מצוקת ההורים מלכלוך יתר ומרטיבות מרתקת למיטה חס ושלום. הן קרובות לבוץ, למים העכורים, הן הכי קרובות שאמא מרשה להתלכלך.

בחורה עם מחשב נייד

 

מגפיים הן האמצעי השמח ביותר שיש לילד, הן מניחות לשלום את מצוקת ההורים מלכלוך יתר ומרטיבות מרתקת למיטה חס ושלום. הן קרובות לבוץ, למים העכורים, הן הכי קרובות שאמא מרשה להתלכלך. לו רק היתה מסכימה לחלוץ אותן ולרבוץ בבוץ כמו ג'מוס שכנראה יתום הוא.

אחח לו תתנו לי יתמות ולו לרגע של לכלוך לא מבוקר, לרגע שלא תבחינו ולא תשימו ותתרחקו ותנו לי להיות ילד של אמת, כזה שבוץ לא מרתיע אותו. בוץ הוא חבר, הוא מחבוא, הוא נשק, הוא מצחיק, הוא אהבת המגע.

תנוני ג'מוס ולו לרגע, משכו דאגתכם מעלי והניחוני לנפשי, הניחוני לרבצי עלי אדמות, רצוי אדמות רטובות. ואם אהיה לבדי כאן, אבנה מגדל של בוץ ואגור בו ואארח חברים שכולם, כן, כולם אוהבים בוץ. והוריהם, כהוריי, חוששים מהצל של השמש, שומרים אותו תחת רגלם אשר פוחדת להרים עצמה שמא תיפול ותשמוט אחיזתה בקרקע.

תנו לנו לפרוח, לנשום, למצוץ את הצוף המקסים של החיים כמו שאתם פעם גדלתם, לפני הקניונים, הפלסטיק, האווירונים שעפים רק אם תתקעו בהם שקל או שניים. פעם הייתם רצים בפרדסים והיום הילדים שלכם נוסעים במכוניות מזגנים ורואים סרט בדי.וי.די שתקוע בעורף של אבא. והוא, אבא, תקוע בג'י פי אס של החיים שלו, מחפש את עצמו באמצע שכונת ילדותו שפעם הכיר אותה כמו את כף ידו הבוצית, כן, הבוצית והנקייה מחרטות, מאשמה, נקייה ממחשבות מלוכלכות על איך אהיה נקי היום.

והסרטים בדי.וי.די יפים הם, מראים את נופיה של אמריקה או של יפאן, או של סין. כיף להם שם לילדים המצוירים. אלה שמצליחים לשחק בחוץ, בבוץ, באוויר הנקי או המזוהם, לא משנה, עד שאמא שלהם, שגם היא מצויירת, גוערת בהם שייכנסו הביתה והם נכנסים ומשחקים במחשב משחקים של מציאות מדומה, על ילד שבונה חווה עם פרות שעושות מו מו אבל אפשר לתכנת שיעשו גם ווק ווק או בוץ בוץ. כן בוץ.. געגועיי לבוץ.

ודוידי שיש לו שם כמו זה שתקוע בעורף של אבא, אבל הוא גר מעבר לגבעה ויש לו שפם של חקלאי ויש לו ידיים של חקלאי ויש לו סוס שמחרבן, סליחה, ככה קוראים לזה, מחרבן איפה שבא לו. ודוידי מגדל ירקות ואוכל אותם עם קצת חול על הקליפה שלהם, לפעמים מנקה אותם על המכנסיים הכחולים שלו ואז הם מבריקים ומחזירים שמחה לשמש שיצרה אותם.

כשאגדל, אלך לבקר את דוידי שפעם היה חבר של אבא והיום אבא הוא העורך דין שמנסה לקנות ממנו את השטח של הפרדס היבש, כדי שייבנו שם קניון. את הקניון הירוק הראשון בארץ, כזה עם מים ממוחזרים, וחנייה עם סולארי וכל מיני פטנטים שייהרסו את הירוק של דוידי. הם ייבנו עם בלוקים ירוקים קניון של מזומנים, אשראים, אפשר לחלק לתשלומים, תודה, אולי גם בלון לילד? כדאי לך, זה בלון ירוק.

כשאגדל, אבנה חווה של בוץ לילדים שלא ראו בוץ מימיהם ואקרא לה חוות היתמות. ההורים שלהם מייתמים אותם מתחושת החיים ומנכסים להם תחושת מגע של מקלדת ושל מים מבקבוקים. אתן להם לשתות עם היד מהברז, אלמד אותם לטפס על חבל, לא חבל שקונים ב"למטייל" ב 24 שקל למטר. אלא על חבל שמוצאים זרוק מאחרי הפח של המפעל. חבל שקשרים בו רבים, חבל שכבר טיפסו עליו, שיודע שמחת חיים מהי.

והם, הילדים שיבואו לחווה שאבנה, יגדלו ילדים שיודעים שחול על מלפפון לא מקולף זה יותר טעים ממיונז בתוך שקיק פלסטיק, שיודעים שללכת יחף זה מביא לכלוך הביתה וניקיון ללב, שלהסתכל בחלון של האוטו ולנחש איזה הר הוא זה שמתחבא מאחרי גורד השחקים זה יותר מהנה מלראות את תומאס בתוכנית המצוירת מארץ לא קיימת, שלשאול את אבא "מתי מגיעים?" זה יותר מצחיק מלציית לגערות של ההיא מהג'י.פי.אס, כי אבא עונה בכל פעם בהמצאות שהוא זוכר מההמצאות של אבא שלו. כמו למשל: "נעבור את הכפר עם העיזים ואחרי זה יש את יער הדרקונים שעשינו בו את טיול בר מצווה שלך ואחר כך פונים ימינה, שרים שני שירים ואחריהם כנראה כנראה שנגיע ונוכל לשאול מישהו מהחלון איך מגיעים". ואבא יודע שהם יצחקו, כי אבא יגיד את זה בקול של ההיא מהג'י.פי.אס שהוא פיטר לא מזמן.

לאן נוסעים אבא? תשאלו אותם, לאן נוסעים? והם, שיגידו ולו פעם בשבוע, לא יודע ילד, סתם נוסעים, נוסעים כדי לחפש שלוליות. קניתי לך מגפיים חדשים ילד, עשיתי בהם חורים, כמו שאתה אוהב, כדי שהמים ייכנסו אל תוך הגרביים שלך ילד. ואתה יודע מה מצאתי במחסן ילד? מצאתי בתוך מגבת עם ציור של פופאי מגפיים קטנות, ישנות, עם בוץ בסוליה, עם חורים שאבא שלי עשה במיוחד בשבילי, בלי שאמא שלי, סבתא שלך, תדע.

בוא אראה לך ילד שלי, ניסע לדוידי, היום הוא קוטף מלפפונים, מיוחדים כאלו, עם חול טעים.

טעים אבא?

טעים בן, טעים, טעים כמו מליחותה של דמעת האושר.