מלכה

בחורה עם מחשב נייד

הרחוב שלנו שקט, מן שקט של מנוחת צהריים לפני שהשבת מגיעה. איזה רוגע מיוחד ושלווה פסטורלית כזאת. אני עובדת בקדחתנות, עוד לא סיימתי את כל המטלות שלי. רוצה שהכל יהיה הכי הכי שאפשר לכבוד שבת המלכה.

הבית מוכן, שולחן ערוך, מטבח נוצץ. אני עוד לא. לבושה בבגדי העבודה ונראה לי שמהבוקר לא ישבתי, אולי עשיתי הפסקת אוכל תוך כדי תנועה.

אני רואה את השמש מתחילה לשקוע ושומעת את צופר השבת מבשר על בואה של המלכה.

הטלפון מצלצל כשהבנים שלי יוצאים לבית הכנסת, לבושים כמו שני נסיכים. אני עונה.  אבא שלהם על הקו, מודיע שהוא במקווה ואם כבר הכנו לו, להוד רוממתו, מכנסים, חולצה, תחתונים, גרביים, גופיה ו…אה, גם הכנסנו לו את החגורה למכנסיים.

אני מתלבטת איזה תשובה לענות לו, כי רמת העצבים בדם אצלי מרקיעה שחקים, אני מרגישה שאני כמו דינמיט, אבל מספקת את התשובות הלקוניות לשאלות הקיומיות שלו. רק שישתוק. חסר כישורי חיים.

הוא נכנס כמו רוח סערה מכנסיים נוזלים הציצית עם כתמי מזון מגוונים עליה, שקית מגעילה עם בקבוק שמפו כמעט גמור, שמישהו השאיר במקווה ודאורדורנט, הזקן שלו פרוע כמו עבר סופת הוריקן. דוחה. אני מסתכלת על הגבר שנישאתי לו מספר שנים קודם, ומהרהרת לעצמי איך הפכתי לאדישה למראה שלו ואני אפילו לא מנסה כבר לשנות, אני פשוט עוצמת את העיניים כשאני צריכה להסתכל עליו ומבינה שהוא מזמן לא חלק ממני.

הוא עולה לקומה השניה בריצה, מזכיר לנו שצריך להדליק נרות ושואל אם כיבינו את האור במקרר.

אז זהו שכן. כיבינו את האור במקרר, סיימנו לבשל, לנקות, לגהץ, לשטוף, לערוך…. ולא. לא חיכינו שתבוא בדקה ה 91 ותזכיר לנו…, כי כבר הבנתי שעם עזרה כמו שלך עדיף בלי.

מקלחת חפוזה, תוך כדי שאגות מרעידות, שלא נשכח "עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר". תוך כדי השחלת רגליים רטובות למכנסיים הוא צועק לי מהקומה העליונה: "תעמדי הרבה זמן מול הנרות, זה עת רצון". זה הרגע שהדינמיט מאיים להתפוצץ, הבעת הפנים שלי משתנה מיד ובתוכי אש שורפת. מי אתה חושב שאתה, לכל הרוחות, שתנחה אותי בענייני רוח? הרוחניות שלך נושקת להיותך מרוכז בעצמך ובצרכים שלך.

ואני, מברכת, מדליקה, 20 שניות והייתי. כל הצעה שלו מרחיקה אותי מהנרות והעת רצון.

הוא יסיים למרוח את הרגליים שלו, שהרי זה חשוב כדי לשמור על עור כף הרגל, בשבילו השמש תעצור מלכת לכבוד רגליו, שכן סדרי עדיפות הם לא הצד החזק שלו. אז הוא מורח וממזמז את הרגליים הסדוקות שלו, אולי הקרם ירכך, ימלא את הסדקים, כשאני הסתפקתי רק איזה חפוז במקלחת. לא נורא. נחפוף ונתפנק במוצאי שבת.

 

הוא יורד תוך כדי מלמולי תפילה, הצוארון של החליפה שלו עומד זקוף, לא מסודר. משלים את טקס נטילות הידיים ויוצא. בחוץ כבר השמש שקעה וחצי חושך. כמו הלב שלי שוקע וחשוך ובוכה בשקט.

כן. זכיתי בעזר – נגדי.