זה היה שבוע איך להגיד.. מאתגר.
בא לי להגיד ערימת מילים מסריחות ובלתי הולמות לגמרי. אני אומרת מאתגר כי אמרו לי שצריך לבחור מילים בקפידה. משו שקשור לסינפסות במוח שלא מבינות בולשיט, הן עושות מה שהן שומעות. שומעות חרא נהיה חרא. שומעות בלתי נסבל, עושות שיהיה בלתי נסבל. וכך הלאה.
מאתגר זה איך להגיד.. מאגד את הכל מבלי לסכן את חיי.
השבוע היה בסימן הורות. על כל גווניה ומכל הכיוונים.
מה שהיה האירוע המרכזי של השבוע: שיחרור הבכורה לפולניה הפך לאירוע השולי. בכסות דרמה מ-א-ת-ג-ר-ת אחרת.
היא ארזה תוך שימת דגש על התאמת הגופיה הטרמית לגרביים לחולצה שמעל לסוודרון למחממי האוזניים והלאה.
העיסוק במה תלבש לא הצליח להסתיר את החשש שלה ואת ההתרגשות.
היא יפה הבכורה הזו שלי. כל כך יפה. ומיוחדת. ויש בה שקט שנראה לי שגם בעוד חמישים שנות טיפולין כאלה ואחרים לא אצליח להגיע אליו.
לשחרר אותה. באמת. ולדעת שחוט הלב קיים. אותו חוט קורי ושקוף עליו סיפרתי לה ואחר כך לאחיה, אותו חוט שקושר אבל מאפשר, מלווה אותה לפולניה או לאן שזה לא יהיה.
אני משננת לעצמי מאז שנסעה: חוט הלב. קושר מאפשר. מאפשר מאפשר.
מאפשר את מה שלא היה אפשרי לי.
היא עומדת לנסוע ואז. קוראים לי לדגל.
אחת לאיזה זמן אני נקראת לדגל. זהו דגל עצום ועליו גולגולת. לא מדובר בשודדי ים. לא בג'וני דפ ולא בקפטן הוק. זו אמא והיא שלי.
אחת לאיזה זמן קורה משהו שמצריך התייחסות מיוחדת.
איזו מחלה או התרחשות אסונית. או כסף (העדרו) או בריאות (העדרה)
התסריט כתוב. הכל ידוע מראש. גם אם מוכנסים בעלילה שינויים קלים.
זו אמא שלי ואני. הורות. הפוכה. מחורבשת.
בית חולים. דיונים מקדימים.
המצב איום ונורא (זוכרים את המוח, עבד נאמן) אישפוז.
היא זועמת. יורקת אש לכל עבר. האחות מעצבנת. הרופא בלתי נסבל. רק רוסית היא שומעת. הכירורג שרלטן. המיטה גבוהה וכואב לה כל כך.
אני מביטה בה מהצד נאבקת לעלות למיטה. הגוף הכבד, הכואב. והנפש המפרפרת.
ופתאום נשטפת בדמעות. על האמא שהייתה לי ואיננה. לא באה יותר לביקור אפילו לא חטוף. על הילדה שאינני.
על הזיהום הנורא שלקתה בו שכמו אומר את הכל.
על הכמיהה שלה שאחמול אותה. שאהיה האמא הנהדרת שלה. שאזין שאנקה שאכיל את כל כל כולה. שתבלע בי ודי לסבל הנורא שלה.
היא מהבילה. רותחת. ואז כשהיא מסיימת לרסס את כל הפרסונל באיכילוב מגיע הרגע שבו מופנה כל הכעס אלי. כל עליבות חייה. הסרחון. חוסר האונים. הבדידות (לבדידות יש ריח. והוא חמוץ. חמוץ כל כך) כל מה שיכלה להיות אם רק, כל מה שהיא לא.
כל אלה מושלכים לעברי. בכורסאות ליד חדר המיון בזמן ההמתנה לסניטר תחת אור נאון.
אני מתבוננת בה יורקת לעברי וכמו בהילוך איטי אני רואה את החומר הסמיך, השחור של מילותיה מתקרב. עצום מטונף רעיל. אני עוצמת עיניים ומחכה עד שהוא ניתך. אני משננת לעצמי זה מבחוץ, אל תתני לזה להכנס. זה יעבור זה מאתגר נורא ואת חזקה.
אבל הפעם זה לא מצליח.
כמו זפת זה מתיישב לי בפנים ואני מסריחה.
בגללי. הכל בגללי. אני לא ילדה מספיק טובה. העליבות והבדידות והצחנה הכל בגללי. לו רק הייתי מתאמצת יותר.
לו רק רציתי.
לאיזה שהוא זמן אני איננה.
ואז הטלפון מצלצל. הבכורה: אמא אני צריכה גם חבילה של מגבונים כזו קטנה. ו, אה גם שפתון נגד יובש וטישו. היא אומרת.
היא טסה הלילה לפולין. ואני קיימת. שוב.
מחלקת עור. כמו תמונה של החיים של אמא שלי. שומה מכוערת, מיותרת לצד בנינים חדשים ומפוארים נותר בנין ישן מתפורר ומצהיב ולשם פנינו מועדות.
היא מתלוננת את כל הדרך על כיסא הגלגלים. איך זה ייתכן ולא יכול להיות. חוצפה היא רותחת. הכל כואב לה. באמת.
הקירח מגיע לחלץ אותי. נותן לי יד ומוליך אותי החוצה. אני עיוורת מתייפחת מובלת על ידו בין אישה עם תינוק שרק נולד לזוג קשישים לאמא וילד ואיש ועוד איש ואישה אני בוכה את הדרך החוצה והיד הגדולה שלו מובילה אותי החוצה משם.
שלושה ימים לוקח לי הפעם לשפשף את הזפת מבפנים. אני מתנקה מקרצפת. לא בגללי. לא בגללך אחותי אומרת. לא בגללך אומר לי האיש שלי. לא בגללך הדודה מעומר (ולה יש דיפלומה בתחום). לא בגללך המטפלת המתולתלת. אל תקחי את זה.
ואז. אז יש "קליטה" חדר. חמש נשים קירח וילד. הוא בן שמונה. את ה"תיק" כבר קראתי שבוע לפני.
האבא מת. מוודקה הרבה ששותים בסוף מתים. כך היא אומרת. לפני שהוא מת נתן המון מכות כי ככה הוודקה עושה. ועכשיו. חבר חדש ושלושה תינוקות שמתמטית עדיין לא הבנתי איך נוצרו.
החבר, את ילדיו הוא אוהב מאד, אבל את זה שיושב מולי, עיניו גדולות גדולות. שתי שיניו הקדמיות נשרו. הוא לא סובל.
בשבוע שעבר היה בן שמונה. איזה יופי אני אומרת בחיוך ושואלת את האמא איך חגגתם? לא עשינו כלום. היא עונה. לא עשינו כלום.
כלום. אסור לו בבית לעשות כלום. אסור לו לגעת באחיו הקטנים או לשחק איתם. אסור לו לאכול או לשתות. כי החבר לא מרשה.
זה מקום טוב האמא אומרת. איך את יודעת אנחנו שואלות. האבא שלו, היא מצביעה עליו, על הילד בעיניים, עבד בתחנת הדלק בצומת 20 שנה. היא מחייכת. תקחו אותו לשם. תספרו זה הבן שלו שיראה איפה אבא עבד.
בעצם שורשיו פה. כי אבא עבד בצומת הזה העצום. בו מליון מכוניות חולפות. אבק של דרך ועשן אגזוזים. פה המקום שלו.
הוא אוכל אגס. ובייגלה ועוגה ועוד בייגלה. מצייר ציור וכל הזמן גורר אחריו ילקוט בית ספר.
אמא מספרת שהוא מאד שמח לבוא לפה. הוא ארז כבר את הבגדים. והוא ילד טוב טוב שלא יבכה בכלל ושלא נדאג יהיה לנו ממש קל איתו.
היא בוכה קצת ומנגבת את העיניים. ומחייכת. ומצחקקת.
אנחנו הולכים לראות את המשפחתון. הילדים שמחים לקראתו. ואחד, הקטן שלנו, בן דמותו שמח במיוחד.
האמא מאושרת. אנחנו אנשים טובים. כך היא פוסקת.
הילד מבקש להשאר כבר. למה הוא לא יכול להשאר? הוא לא רוצה ללכת.
אני מבקשת שישתה קצת שיאכל לפני שילך. עד שיחזור.
אני אופה לו בלב עוגת יומולדת עצומה שתכיל את כל העוגות שנמנעו ממנו. וכוס מיץ פטל שישתה את כל השלוקים שאסור לו.
עכשיו זה עניין של טפסים. מהר מהר היא אומרת אני יסדר.
שאלנו איך היא מרגישה עם זה שהוא לא יהיה איתה. היא מנגבת את העיניים בטישו משומש ועונה. זה טוב בשבילו. יותר טוב לו.
זו "קליטה". בעוד שבוע הוא יבוא (את חייבת להגיע איתו אנחנו מסבירות. אה, טוב, היא אומרת) תיק וכמה שקיות. ויתחיל את חייו מחדש. על הצומת בה אבא עבד 20 שנה עד שהוודקה הרגה אותו.
הורות. מאתגרת. על כל גווניה. נפלאותיה וכאביה.
על הבלתי נתפס.
על קשיי הקליטה שלי.
על קשיי הפרידה.
באופן פרדוקסלי. לתת חיים הוא מעשה כל כך פשוט. לתת חיים בגוף.
לאפשר חיים לנפש. לרוח. מסתבר שזה עיניין אחר לגמרי.
חובת ההורות. הזכות להיות הורה.
החובה . הזכות.
הבלתי נתפס.
הבלתי נסלח.