מכתב קצר לאחת

בחורה עם מחשב נייד

שלום לך, את!

התיידדנו לפני כמעט שנתיים. אני זוכרת אותך מאז. היינו, כל אחת עם הבעיות שלה. את פירגנת לי, ואני פירגנתי לך. לא שפטנו אחת את האחרת, פשוט זרמנו אחת לצד השניה, נתנו יד, לפעמים. בקלילות, ככה.

ואז קרה משבר גדול בחייך. עשית כמה טעויות, טעויות שקל לעשות אותן, בטעות. למרות כל האיתותים מסביב, התעקשת להמשיך בדרך שבה בחרת, וללכת איתה עד הסוף. אף פעם לא האמנת לי כשאמרתי את זה, אבל לא שפטתי אותך אז, ואני לא שופטת אותך על מה שהיה, גם היום.

אבל היום, כמאמר השיר, את כבר אשה אחרת. בשלב מאוחר יותר מצאת לך דת חדשה, שלא קשורה אפילו למשבר ההוא, והפכת את עורך. לחלוטין. היום את שופטת אותי, בקול רם ובעזות מצח, על כל צעד שאני עושה. ואני מתאפקת בכל כוחי לא לצעוק עלייך איך את מעיזה. למה אני מתאפקת, זו שאלה בפני עצמה, ואולי המכתב הסודי הזה, זו הדרך הפאסיב/אגרסיב שלי לצעוק בכל זאת. אבל דבר אחד בטוח, אני לא צריכה יותר לאכול את זה.

שלום לך, ולא להתראות. לא נראה לי שאתגעגע.

מגברת הבלים.