כששאלו אותי אם אני רוצה להתנדב לפרויקט כתיבה מיוחד לכבוד וולנטיינס דיי, זה היה נראה לי כמו רעיון מקסים. אז אמרתי כן, ורק אחר כך חשבתי שלא כל כך בא לי לכתוב.
"מכתב לאהבת חיי"? מאיפה מתחילים? ואיך מסיימים?
כי איפה שאני כרגע, שנייה וחצי אחרי פרידה, אני לא רוצה לכתוב כלום לגבר שאהבתי ואהב אותי עד לפני יומיים. כתבתי לו הרבה בזמן שהיינו ביחד. וכתבתי לעצמי הרבה מאז שנפרדנו. החלטתי שמספיק. ככה, במילה אחת.
בכל זאת התנדבתי אז ישבתי כתבתי, על משהו שקרה, קצת מזמן. וזה הסיפור:
פגישה ראשונה
לא הכרנו קודם, אתה ואני. זו הייתה פגישה מקרית. לפני ימי הוואטסאפ, והודעות בפייסבוק, ואפליקציות.
אף אחד מאיתנו לא ממש חיפש אהבה. אולי זה מה שעשה את כל העניין לכל כך מקרי ומסעיר.
שנינו הסתכלנו עמוק בעיניים, ותוך כמה דקות נדמה היה כאילו אנחנו מכירים שנים.
אתה סיפרת לי על כל מיני דברים שהתמודדת איתם, ואיך זה השפיע עליך, וכמה היה לך קשה. וגם אני סיפרתי לך, כי פתאום הרגשתי שיש לי עם מי לדבר, ששומע אותו, שמקשיב לי, שמבין אותי בלי שאני צריכה יותר מידי להסביר.
לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. עד לאותו רגע. אחרי כמה שעות איתך, הרגשתי את האהבה הזו בעוצמות שלא ידעתי עליהן. כאילו מישהו לקח את כל מה שיש בעולם הזה והגביר אותו פי אלף.
לא בנוי לזה
איכשהו, עם כל ההתאהבות המטורפת הזו, שנינו ידענו שזה לא יחזיק. שזה רק כאן ועכשיו ותכף זה נגמר, בלי שהיה בכלל.
ואתה בדרך שלך, כל הזמן רמזת לי. ניסית להגיד לי שזה לא היה אמור לקרות בכלל בינינו. ואז הבנתי שזה לא רק אתה. זו אני. אני לא ממש רוצה אותך. אתה זה לא ממש זה.
מתי התחלתי להבין? לא בטוחה, אבל זוכרת את הלילה ההוא, בו ידעת שאני מחכה. ואתה שאמרת "תיכף מגיע", לא באת. חיכיתי עד שנהיה אמצע הלילה, והלכתי לישון.
השארתי לך פתק שקראת, למרות שהבנת עוד לפני שהלכתי. לא היית בנוי לכל הדבר הזה. לאנחנו הזה.
אז כבר היה לי ברור, וידעתי שאני לא אתן ללב שלי להישבר בגללך.
הכל בסדר
לא דיברנו על זה, כי הכל היה ידוע מראש. כי שנינו ידענו שזה לא ילך, ואולי בכלל לא ניסינו. היום אני כבר לא זוכרת אם אני זו שאמרתי לך, או אתה זה שאמרת לי: "קשר כזה, אין סיכוי שיצליח".
כשדיברנו בפעם האחרונה, רק שאלת אותי: "אז מה קורה?" ואני רק עניתי שהכל בסדר. ואתה אמרת לי "תראי אני בקשר עם מישהי…כבר איזה שלושה שבועות".
אחרי שהבהרת לי שאתה לא בנוי לקשר.
ואז עבר הרבה זמן ובמקרה פגשתי מישהי שהכירה אותך. "לא מאמינה שהיית איתו. איך בכלל חשבת שתוכלי להיות עם בנאדם כזה בקשר?"
והיא חייכה. ואנחנו ידענו שתינו, בדיוק למה היא מתכוונת.
וכשהתממשת
ולקחתי את כל הזיכרונות, כמה תמונות וסיפורים, והבנתי שרוב מה שאני זוכרת זה בעיקר את הפנטזיה הזו שאתה היית לי, ופחות על כל מה שהיה כשהתממשת לי.
כי ברגע שזה קרה, הכל פשוט נגמר.
היה צריך לקרות המשהו הזה, שיבהיר לי. שיגיד לגוף שלי להקשיב. שאדע שהפעם הזו, זה נגמר לתמיד.
וכבר הפסקתי לחלום עליך בלילה, ולחשוב מה אתה עושה, ואיפה אתה עכשיו, עם מי.
ואחסנתי אותך באיזו תיקייה סודית, אחת כזו שלא רואים ולא נתקלים בה במקרה.
וסגרתי ונעלתי, וגם הזיכרונות, כבר נעשים גרגירי אבק שקופים.
את היצירה הזו עשתה חברתי המוכשרת, Alexia Papatziki-Liatsos