מעיני, אהובת לבי,
הייתי בת תשע, אולי עשר. בחוץ כבר עמד להתחיל יום השואה.
השעה רבע לעשר, יש עוד רבע שעה להספיק עד לצפירה. אפשר להספיק המון ברבע שעה.
הנה אני בשירותים, ופה אפשר להסתדר יופי. יש חלון קטן ממנו נכנס אוויר, יש נייר אפילו מים. לא צריך יותר. גם אז לא היה צורך ביותר. מי צריך יותר מאויר ומים?
כבר עשרה לעשר, מרחוק כבר שומעים, רעם עמום, כבד, של נעליים. לא. של מגפיים. מגפיים בקצב אחיד. הן ממלאות את הרחוב ועוד כמה דקות יגיעו לכאן. כבר שמונה דקות לעשר, שששש. שקט.
לשבת בשקט ולא לזוז. להתכווץ לגודל קטן יותר מחור של מנעול, שגם אם יעמוד בפתח הדלת קצין גבוה, ויחליט להתכופף ולהסתכל בחור המנעול, לא ימצא דבר.
שלוש דקות לעשר, ולב של ילדה בת תשע, אולי עשר דופק חזק. אז מה אם בחוץ אמא במטבח, ומכוניות שעוד רגע ייעצרו,נוסעות בכביש, ואויר רגיל, כאן, בפנים, בשירותים תכף מתחיל יום השואה.
הנה הם עולים במדרגות ועכשיו גם הצפירה.
עכשיו האוויר באמת עומד. הכל עצר. ולשתי דקות ארוכות שתי המילים האלה, יום השואה, שואבות כמו בוץ כבד וסמיך את כל העולם.
אבל שום מגפיים לא עלו במדרגות, ושום מהלומות אגרוף לא הלמו בדלת, ברחוב לא צעדו חיילים, מזוודות לא נזרקו מהחלונות, הרכבת היא רגילה ונוסעת לחיפה ולתל אביב, והילדים עם תיקיהם על הגב הולכים רק לבית הספר.
אלה היו ימי השואה שלי כשהייתי ילדה. פחד טמיר, אימה ורצון שיעבור כבר. שייגמר. שיחזרו תוכניות הטלוויזיה הרגילות.
במשך שנים התנגדתי מסיבות שונות למסע לפולין שאת שותפה לו היום. לא יכולתי לחשוב שהמקומות האלה, עם השמות מעוררי הפלצות כמו אושוויץ ומיידנק באמת קיימים. שבאמת אפשר לנסוע לשם.
לא צריך לנסוע ולראות, אמרתי לא פעם, מספיק לדעת שזה היה.
והנה, את היום נוסעת יחד עם חברייך למקומות ההם. לשם.
מה את רואה מבעד לשנים ולעשן?
אולי במקום הזה בו אתם הולכים היום, צעדה שיירה ארוכה של נערים ונערות, שבעצם נסיעתך למקומות האלה, לתחנות הרכבת, לרציפים, לבורות ההריגה, מתחברת עכשיו שרשרת ארוכה של נעורים,יופי ותקווה.
הנה, צמתה של נערה בשם מרים, אולי אווה, שהייתה בת גילך, נופלת עכשיו על כתפך.
אולי יכלה אותה נערה למצוא תרופה לסרטן, אולי תמצאי את?
הנה נער, שמו אולי דוד, אולי הרמן, שהשתתף בחוג דרמה, וסומן כשחקן מחונן, כמוך?
הם עומדים עכשיו זה לצד זה, טביעות ידיהם על הקירות, פסיעות רגליהם בדרך הארוכה והשרשרת הארוכה הזו, רבת השנים מגיעה עד אלייך.
מעיני אהובתי, את וחברייך נמצאים במסע שהוא בלתי נתפש.
קשה לי לדמיין את המראות ובמיוחד קשה לחשוב שאת נכנסת בשערי המחנה ההוא.
באחד מביקורות הספרים שכתבתי, אמרתי שלא אחת, אני חושבת מה הייתי עושה כדי להציל את בנותיי לו הייתי אני אז, שם, ב-שם ההוא הרחוק.
התשובה היא פשוטה – הכל. הייתי עושה הכל כדי להציל אתכן. אותך ואת נועה.
זה החוזה שיש בינינו ההורים, אליכם ילדינו. אתם באים אלינו באהבה, ואנחנו מצווים לדאוג לכם. שיהיה לכם חם, שלא תרעבו, שיהיה לכם בית לחזור אליו, ומיטה להניח את הראש, שתהיו מאושרים ושיאהבו אתכם תמיד.
גם אז, חלמו נערים ונערות כמוך על העתיד, שאצלם היה קיים, אני מניחה, מפרוסת לחם לפרוסת לחם. גם אז כתבו, וחלמו, ושרו ואהבו.
אני מקווה שהמסע לא קשה לך מדי ושהמראות, גם אם ייחרטו, ימצאו את מקומם, ייבנו עוד חוליה בשרשרת.
עכשיו בטוח. הסתכלי מסביב, ערב שבת, ואתם חוגגים אותו כמו שרק נערים ונערות ישראליים יכולים לחגוג. בשמחה ובטחון.
בעוד כמה חודשים תעזבי את הבית, ורק עצם המחשבה על כך מעלה דמעות בעיניי.
את חזקה ויפה, ועולם חדש עומד להיפתח בפנייך.
הכל פרוש ולא ידוע. יש יופי בעצם אי הידיעה, קיים חשש, אבל גם התרגשות גדולה.
אם יהיה הדבר בידי, לעולם לא תיפול שערה משערות ראשך, לעולם לא תחווי מחסור וכאב, ותדעי תמיד אהבה ושפע.
מכאן, מהבית שלנו, אני מאחלת לך את כל הטוב והיופי שבעולם.
אוהבת אותך,
אמא.
