מכתב לאיש יקר

הקסמת אותי ודאגתי לך. הלוואי וזה לא היה כך. מיכל פוסמן סוגרת מעגל במכתב לגבר שהכאיב לה

"זה לא רומן זאת סתם בדידות

אל תהיי מודאגת
זה לא עובר זה לא פשוט
מן הסתם
מהכאב הזה לא נמות
אך גם לא נחיה בשקט
זה לא רומן זאת סתם… "

.

לפני הכל

אני רוצה להגיד שלא קל לי. ממש לא קל לי לכתוב את זה. מצד שני אני מרגישה שזה חייב לצאת ממני איכשהו וזו הדרך שהכי נוחה לי. עוד שנייה אפנה אלייך אישית אבל אתחיל בהקדמה קצרה:

למה הכל חייב להיות כל כך מסובך? למה כשאני מנסה לפשט, להגיד את האמת כמות שהיא, בפנים, אני מקבלת חזרה ריקושטים גבריים שמצליחים להפוך את הכל, כך שהתמונה המצטיירת היא של אישה נוירוטית, "כבדה" וחופרת (טוב נו חופרת, אבל נוירוטית?)?

אני לא מטומטמת. אני יודעת מתי משקרים לי. יתרה מכך, אני גם יודעת שהבחור הזה למולי יודע שאני יודעת שהוא משקר לי. תכלס, לא יודעת למה אכפת לי אפילו. בעצם, זה שקר, אני יודעת טוב מאוד למה אכפת לי, זה האופי המחורבן שלי. "לשכת הסעד פתוחה בימים א-ה בין השעות 07:00 בבוקר ועד מתי שתצטרכו". אם במקרה אתה גבר ממש אומלל, אני אפתח בשבילך גם ב06:00 (ולא, אין פה כפל משמעות). אני מצליחה לזהות את כל הנדכאים באזור תל אביב, אלה שצריכים / רוצים / זקוקים / קוראים לעזרה ואליהם, כן דווקא אליהם אני מפתחת מערכת רגשות סבוכה. אז, הו אז, אני בטוחה שהנה, אני היא זו שתציל אותם מעצמם?

זו אפילו לא אהבה. אני לא מתאהבת בהם, אני נמשכת אליהם, משוכנעת שאצליח לעזור להם להתגבר ובאמת ובתמים ומנסה לעשות את זה, מכל הלב. אלו בדרך כלל גברים אינטיליגנטים, רגישים, מורכבים ואבודים. כשחושבים על זה, הגברים האלה הם בעצם אני. זו אני מנסה להציל את עצמי מעצמי, או שמא אני פשוט מנסה להציל אותם כי זה הרבה יותר פשוט, להתעסק בכאב של מישהו אחר מאשר בכאב שלי?

>> מיכל פוסמן – הגבר שלי

>> מיכל פוסמן וסיון אסקיו – משחררות, זה יעבור

"שחררי, זה יעבור", מתנגנת לה המנטרה. הפעם בהקשר של הבחור התורן. הוא אבוד, בודד, מסכן (באמת??), אלוהים יודע מה, ורק אלוהים יודע למה אני ממשיכה לחפור בנושא שלו. למה כל כך אכפת לי? אני יודעת שהוא מתכון בטוח לדיזאסטר וצרה צרורה במרשם. אני יודעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה ואני גם די בטוחה שאני לא רוצה ששום דבר ייצא מזה, אני חוזרת ואומרת לעצמי: "זהו, אני מוותרת, כמה אפשר לנסות לעזור לבן אדם שלא רוצה לעזור לעצמו?" וכמו עלובת נפש חוזרת אחרי יומיים לבדוק אם הוא עדיין חי.

זה לא רומן, זו סתם בדידות

בדידות מביאה אותנו למצבים כל כך הזויים לפעמים, עד שיכחה מוחלטת של מערכת הערכים והעקרונות על פיה אנחנו נוהגים בדרך כלל. עבר עליי שבוע מטורף; החלטות גורליות בנושאי קריירה, מגורים והתמודדות עם העבר והגירושין שלי. יחד עם כל השבוע הפסיכי הזה (שקרו בו גם דברים ממש טובים) שעטף אותי, עדיין לא הפסקתי להתעסק בו, ב"אבוד התורן". לכן, כמנהגה של בדידות וסערת חושים, אחרוג גם הפעם מאחד העקרונות שלי ואפנה את דבריי ישירות אליו. אני בטוחה שהוא קורא את זה, אני בטוחה שהוא יודע מי הוא ואני די בטוחה שאצטער על זה, אבל הבחילה כל כך חריפה שכבר לא אכפת לי, אני מעדיפה להקיא.

המכתב

מהרגע הראשון שראיתי אותך נמשכתי אלייך. מודה ומתוודה. מהרגע הראשון שנפגשנו לא היית אמיתי איתי. בכל פעם שניסיתי לקלף משהו משכבות ה"בצל" הרבות שעוטפות אותך, נכשלתי. היו רגעים שהתקרבנו, מאוד. היו רגעים אינטימיים אבל בשום דבר לא הייתה משמעות. שיקרת אז ואתה משקר גם היום. ההבדל היחיד הוא שככל שהפכת מוזר ומבולבל יותר ויותר עם הזמן, כך גם השתכללה השיטה בה אתה מספר לי סיפורים שברגע הראשון גורמים לי להרגיש רע על זה שפקפקתי בך מלכתחילה, רק בשביל לגלות שנייה אחר כך ששוב נפלתי בפח.

קראת לי מוזרה. אמרת שאתה מנסה להיות הכי אמיתי איתי, שאתה חושף בפניי את סודות חייך ושאני רק מחפשת בך פגמים. אין לך מושג כמה אתה טועה. איך אפשר להתמודד עם מישהו שלא באמת נמצא מולי? נוגע לא נוגע? נוכח לא נוכח? אני יודעת שאתה רעה חולה, אני יודעת הרבה יותר ממה שאתה חושב שאני יודעת וכל פעם שאני אומרת "זהו, עד כאן, אני הולכת להגיד לך בדיוק מה אני חושבת עלייך", אתה מצליח להפיל עליי עוד פצצה שגורמת לי להרגיש לא בסדר שתקפתי אותך. תוך שניות אני נמסה חזרה לחמלה וכוונות טובות, רוצה להתגייס ולעזור, לנחם, ללטף, להתקרב, להיות שם בשבילך מהמקום הכי מתחשב ואמיתי ואז מגלה, ששוב, הכנות ממך והלאה.

אין לי ספק שגם אחרי שתקרא את זה תגיד שאני מגזימה. אם תחליט לדבר איתי (מה שלא סביר שיקרה), תאמר לי ודאי שאיבדתי פרופורציות, שהוצאתי מהקשר, שזה לא ככה, שלא היה כאן כלום מעולם. יכול להיות שאתה צודק. מבחינתך, לא היה כאן כלום מעולם. מבחינתך, איבדתי פרופורציות והייתי עוד אחת מלא מעט נשים (וגם גברים), שבמניפולציה מתוחכמת, הודות לחריפות שכלך, הפכת ליצרני תשומת לב עבורך. בלחיצת כפתור אחד שאבת כל כך הרבה אנרגיות בזמן ובמקום המתאימים לך ביותר. ואני תמיד חוזרת להעניק לך את תשומת הלב שרצית כי מסיבה כלשהי (שעד לכתיבת שורות אלו לא ברורה לי), הקסמת אותי ודאגתי לך. אכפת לי. הלוואי וזה לא היה כך.

מה שהכי חורה לי זו העובדה שנשבר לי הלב ממשהו שלמעשה לא קיים. אני מרגישה נבגדת כל פעם מחדש, הכבוד שלי נרמס, כבן אדם, כאישה, כחברה. קיוויתי שאתה באמת רואה בי מישהי שאפשר להיפתח איתה, שתהייה חברה שלך אם רק תאפשר אבל המשכת "למרוח" אותי ולצחוק עליי בדרכך שלך.

איפה אני ואיפה הפאסון שלי? למה לכל הרוחות אני צריכה להתעייף כל כך מתקשורת עם מישהו שבקושי מתקשר עם עצמו?

לכן החלטתי שאני לא רוצה שום קשר איתך. נמאס לי ליפול לאותה מלכודת שוב ושוב. לאור נסיון העבר איתך, אני יודעת שמלים לחוד ומעשים לחוד ולכן אני כותבת את זה. כמו שכבר אמרתי, אני יודעת שאתה קורא את זה ואני יודעת שעכשיו, כשאתה יודע כמה דואליות אתה מציף בי, מדביק אותי בחוסר האיזון הנפשי שלך, תבין שהכי טוב יהיה שתניח לי לנפשי. אני לא חייבת לראות אותך שוב, לא חייבת לשמוע ממך שוב וממש לא חייבת להתאכזב ממך שוב. הבנתי שאני לא באמת מעוניינת בך והבנתי, סוף סוף, שאם תרצה שיקשיבו לך, יש לך את היכולת לשלם לפסיכולוגית.

החיים שלי נפלאים ומלאים. טוב לי. עבדתי מאוד קשה בשנתיים האחרונות כדי להגיע למקום השליו הזה, את מנת הדכאון והבלבול שלי כבר תרמתי לעולם, חשבתי שאוכל לעזור לך, להקשיב לך, לגרום לך לראות שאכפת לי, כבן אדם. אז חשבתי, הנה עוד טעות שלמדתי ממנה, טיפשה שכמותי.

עכשיו זה רשמי. אני מכריזה על זה קבל עם ועדה. שחור על גבי לבן. נשבר לי! אני כותבת כאן באופן הכי חשוף שניתן, הכי לא זהיר (ומסתכנת גם בחברים המודעים למצב, מעטים אמנם, שלבטח יאכלו לי את הראש על זה), אבל זו דרכי החריגה לשחרר ולעבור הלאה. זה הסוף לסחטנות הרגשית, זה פשוט לא שווה את זה.

אני מאחלת לך חיים מלאים ומאושרים. שתהיה מוקף חברים (אמיתיים) ושתמצא את האחת שתצליח לגעת במעמקי נשמתך, בכל צורה שהיא. למרות כל מה שכתבתי כאן, אני ממש לא שונאת אותך, נהפוכו, אתה עדיין חשוב לי, אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. מצטערת.

"…אבל האמת היא שהוא פוחד,
והיא גם כן,
להיות לבד".

>> מתוך הבלוג של מיכל פוסמן – "שחררי, זה יעבור"

מיכל פוסמן
בת 32, רווקה (סוג של) תל אביבית. מאפרת בהפקות טלוויזיה (אבל גם קונדיטורית ומעצבת פנים לעת מצוא). אוהבת את העבודה שלי, אוהבת את העיר שלי, אוהבת את המשפחה והחברים שלי ואוהבת לחפור - בגלל זה אני כותבת (וגם את זה אני אוהבת).