הבית עמד ברחוב סמילנסקי פינת "אני לא זוכרת", ברחובות. גרה שם מכשפה. היא הייתה מבשלת ילדים. כל פעם כשחזרנו מבית הספר הביתה, היינו עוברים שם מהר, או עוברים לצד השני של הרחוב. לפעמים היינו עוברים במאפייה של ג'ינגי, אבא של ציפי מקומה שלישית. תמיד היה שם ריח שאי אפשר להגדירו במילים…
ככה חמש שנים, הלכתי את הדרך, הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד כיתה ה'. עד שיום אחד ההורים שלי הודיעו לאחי, לאחותי ולי: "אנחנו עוברים דירה, לארגנטינה". אבא קיבל שם עבודה בשירות המדינה. אנחנו שלושתנו לא באמת מבינים מה זה אומר, הרי אפילו המילה רילוקיישן לא הייתה קיימת אז.
אבא נסע הרבה לפנינו. כך מצאנו את עצמינו נסחבים עם אמא, שמונה מזוודות ענקיות ומזוודת סמסונייט תכלת לקצה השני של העולם. ספק מבינים, ספק שמחים. ואני, אני צועדת לקראת המסע שישנה אותי ואת זהותי לנצח.
ככה בגיל אחת עשרה וחצי, אני נוחתת בארגנטינה. אני זוכרת את הנסיעה בכביש משדה התעופה לבאונוס איירס, את שלטי הענק בספרדית, את המונית, אותי נצמדת לחלון של המונית, את הרעש של השפה החדשה. אני זוכרת את הריח של אבקת הכביסה החדשה ואת הפר המפוחלץ מחוץ למסעדת 'טורוס' המפורסמת. ושכחתי, שכחתי את הבית של המכשפה, את רחוב סמילנסקי ואת המאפייה של ג'ינג'י.
היה לי מהר מאוד ברור, כי אני, אני שורדת את כל החדש הזה. את השפה, את בית הספר, החברים והמורים, הריחות, הנימוסים החדשים והפאר. האירועים בשגרירות (שהתפוצצה באירוע טרור נוראי שנים אחרי). אני זוכרת את גרם המדרגות בשגרירות שהוביל לאולם האירועים. שנתיים וחצי שם רחוק, כותבת מכתבים ונטמעת. בדיוק כשהתחלתי להרגיש שאני חלק מ… חזרנו לארץ.
חזרנו לרחובות, לחודשיים… ומבלי שהספקנו להיזכר מה שכחנו, עזבנו שוב, הפעם לבברלי הילס 90212, ממש שם!
נו, לכי תתחילי הכל מהתחלה בגיל ארבע עשרה. חברים, בלט, בית ספר, שלטי ענק חדשים באנגלית, ריחות חדשים, בתים רדופי רוחות ואבא שעובר תאונה, כמעט הולך מאיתנו ובעיקר מזכיר לאמא שאין כמו בארץ.
וככה, שוב בגיל שש עשרה, כיתה י' אני מוצאת את עצמי חוזרת הביתה, רק הפעם לרמת השרון. מדברת את השפה, קוראת את השלטים, קרובה למשפחה אבל מרגישה הכי לא שייכת שיש. ככה, פשוט, כואב.
ההורים שלי ,תמיד אמרו לי שאין דבר שאני לא יכולה לעשות. גם אין דבר כזה קושי. למי קשה?
הם אפילו לא השתמשו במשפט עם הלחם ("קשה יש רק בלחם")… פשוט אין!
מתגברים על הכל, על זה שעברתי מלא בתים, שעזבתי מלא חברים, שהייתי צריכה כל פעם למצוא את מקומי מחדש, לעשות אדפטציה למקום, לתרבות, לשפה. ועם כל זאת להישאר אני, נאמנה לערכים שלי, לא להשתנות. אפשרי?
בכל המסע הזה, אספתי, שזרתי, התפתחתי וגדלתי. למדתי להתבונן, להקשיב, להריח, להיטמע מחד אך לשמור על הייחוד שלי מנגד. להתחבר לאנשים, להרגיש. להתגבר על פחדים, לראות עולם. טיילתי בכל כך הרבה מקומות, טעמתי כל כך הרבה טעמים, עשיתי את הטיול של אחרי צבא, לפני גיל שש עשרה. דרום אמריקה, ארצות הברית, אירופה.
עד היום, אנו יושבים בארוחות שישי, עם כוס יין עם הורי, ניר – שותפי לחיים, בנותיי – גילי ועדי. נזכרים בחוויות של פעם, צוחקים, תומכים ואוהבים.
ככה הרגשתי בערב של יקב טפרברג ומשפחת סלונה. נכנסתי למלון הלייטהאוס בתל אביב, עליתי לקומה החמישית ומיד החושים שלי רטטו. קבלת הפנים הנעימה, החיוכים, החיבוקים, החיבור לנשים המדהימות מסלונה, כוס היין שהוגשה לי מיד עם כניסתי לחדר, הארומה, הטעם המגע. מיד הרגשתי את הלב מתחמם, בדיוק מה משרגישים עם משפחה אמיתית. החיוך לא ירד מפני כל הערב, הרמנו לחיים, השקנו כוסות, והרגשתי כי אני נמצאת בקבוצה מלוכדת, תומכת ואיכפתית.
משפחה אמיתית עם יקב טפרברג וסלונה. (צילום: גלית סבג)
אחרי קבלת הפנים הנעימה, הנשנושים והחיבוקים התיישבנו כולנו להקשיב ליובל אברמוביץ ואימו תמר, אשר שיתפו אותנו בסיפור האישי של המשפחה שלהם. על זה שהחיים מורכבים מעליות וירידות, על זה שאפשר לבכות, שהרע חולף ושלא נשברים. החוזק שיובל ותמר המופלאים דיברו עליו מיד העלה בי את התחושות והעצות שקיבלתי מהמשפחה שלי. איזו מערכת יחסים מופלאה בין אמא לבן. יובל דיבר על כך שבמשפחה תקינה הורים צריכים להיות יותר מהורים. ולי מהצד נראה היה כי משפחת אברמוביץ היא גם דוגמה לכך שילדים הם יותר מילדים.
יש דברים שאי אפשר להסביר אותם במילים, יש תחושות חזקות שמתעוררות בנו כאשר אנו נמצאים במקום טוב, לי זה קורה כשאני עם המשפחה שלי, ואתמול הרגשתי בדיוק את זה, בלי מילים, בלי פחדים, בלי קשיים, בלי מכשפה, בלי פר, עם המון חברות יקרות והמון המון טוב, משפחה אמיתית!