שי מיכאלי מחבר שירה מצירופי מילים והגיגים היוצרים יחדיו שירה אותנטית, חידתית והפורצת ישירות מהכתב ללב הקורא. בספר שיריו זה הוא נוגע באהבה, במשפחה, בפנימיות שלנו, בימינו הפחות טובים, בפחדים ובפרידות.
הספר מחולק ל-9 חלקים: שפות, פנים, המלח, ערב, בסוגריה, מרחק, חיי חולשה, בשעות ופרצים.
בחלק הראשון, "שפה", המשורר מציג את השפה כדרך התבטאות וכדרך חיים. חלק זה גדוש בתיאורי אהבתו. שפת ליבו וגופו.
"נגיד שהיא מבינה
שתי שפות:
שפת גופי ושפת האובים.
והיא מלמדת אותי
את שפת גופי."
"…האישה שאהבתי יראה
מילים מעטות בשפתה.
והיא לימדתני מתי,
מתי נפרמות
נוצו
תי
ה"
בחלק השני, "פנים", המשורר עוסק בפנימיותו ובאישיותו.
"רק הפנים משוט רווי,
לא מו אף אחד,
וכמות המשקעים בו
היא כמות קסמיו."
"…אני מכיר בי אהבה
לכל דבר דומם או חי,
אך גם שנאה בי נעוצה
דומם וחי בי רוצצה,
אני מלא בהכרה:
אין איש מכיר כמות."
בשירו "קבלה" מיכאלי כותב על התפכחות, על קבלת העולם כפי שהוא ולא כפי שהיה רוצה שיהיה.
"הלכתי ודרשתי
את השמש חזרה.
לא קבלתי.
אבל ידעתי:
השמש במקומה.
אז הבנתי
מהי הליכה על אדמה:
זה כמו ללכת לאיבוד
ולא ליפול
אף פעם."
בחלק השלישי, "המלח", המשורר מספר את סיפורה של בת המלח ושל חיה אנושית. חלק זה רווי בתיאוריים של כאב פוצע ומשחית. של הישרדות חייתית.
"…מתוכו פוצעת דמות, בת המלח,
מיום לכתו שבוי. מחשבותיה.
שמועה רדפה גלים גל רדפו
אליה והתחיל
מרדף החוף…"
"כך, בחשאי, אובדת עצות,
מתכנסת חיה אנושית בפכירת ציפורניים,
במאמץ רב מפרידה בין אצבעותיה, מונה אותן בשמן…"
ומהו אותו הסוד שעליו לא יתוודה/ תתוודה?
בחלק הרביעי, "ערב", יש תחושה של אפלה בשיריו של מיכאלי. שיריו הם מעין סיוטים המגיעים אליו בערב.
"ארץ זעה,
תחתיה רום שמים,
ענקים אביריה של ארץ רחב.
הארץ קרה ואיננה מגעת,
אנחנו עליה
איננו עכשיו…"
בחלק החמישי, "בסוגריה", המשורר עוסק במשפחה ובמורכבותה.
"שתי ילדות תחכינה לי למטה ותבהלנה ממני נורא,
אך אמן תרגיען: זה רק גוף גמור
ששט עד לכאן ועוד
מעט
יהפוך לכן לאב.
והן בפליאה על אמן,
הן כבר ראו אחרת
ומכל מקום."
בחלק השישי "מרחק", המשורר כותב על העבר, ההווה והעתיד. ועל מה שביניהם.
"איננו שמים אל הזמן
יזהר בתוך השעונים:
אנחנו תמיד בספירת המרחק.
נעו דברים בתוכי אינני זוכר
על מה סמכנו מאוד
על בגדים מוכרים ומושכים
שהכריחו אותנו להיות."
"…שקט לא יבוא עוד
עם הנערות שצעדו עמי,
גם לא עם הקרובות- קרובות שמלוות
במסירות ילדות.
הן מביאות עמן את הקשרים
הבלתי מותרים של הנפש,
של מה שהיינו אנחנו
לפני הנקודות האדומות."
בחלק השביעי, "חיי חולשה", יש תחושה של הימים הקשים בחיים, ימי הייאוש.
"יש לך כל אישה
ובידך פרפר,
ואתה כולך תקופה שכוחה
ותום וחופן מאהב.
מעביר עיפרון על דף
וזה מה שנא:
כנפיים מעוכות בכתם
אפור כמו שערך
כבר."
"כך מתגנים כלא יחידים
עד כדי שכואב יומיים כמשל
ואין חשק לאהוב יותר…"
בחלק השמיני, "בשעות", מיכאל מתאר את הזוגיות והבית.
"בשעות כאלה אני רואה אותך באמת
צובט במראה, צמח בסתר
מוודא את חוסר היכולת להחליט
מה מזה שלי.
אני ניגש למיטת התינוקות
מבקש נחם את החלום…"
"שלושה דברים ראיתי לנכון:
בית ראשון
בית שני
ואת הבי של
בעבר, בעתיד-
בכל פעם ראיתי אותם
אחת ולתמיד.
קראת לילדינו
ואני חזרתי אחריך כפותר חלומות…"
בחלק התשיעי, "פרצים", המשורר מדבר על פרידה מבת זוג ועל התחושות המתלוות לכך.
"כשהכל נראה בטוח
לא נדע שכבר נגמר.
אין מה לחפש סיבה.
כבר מאוחר…
אני לא חוזר בזמן
ואת לא דואגת.
לפעמים אני בודק,
את לא מראה עניין.
משתנה יותר
דרך לאחר-
אחרת את."
"…אנחנו כבר לא מתחבקים
את עם אחר
שלושה חודשים
ועכשיו אני נכנס לתוך היער,
עוצם את עיני עם הצעד הראשון.
לתוך המעבה שוב לא מגיע אור.
ואני עוצם אותך יותר חזק."
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
