מכונת האשליות

 

lottery_paint

איש מעולם לא ראה אותו נכנס. איש מעולם לא ראה 

אותו יוצא. יכול להיות שהוא נמוג ומתמצק חזרה כרצונו.

כשהאשנב פתוח, יודעים שהוא נמצא. יושב בדוכן הכתום-כחול שלו וממתין. אנשים מתקרבים, מגישים לו מטבע או שטר, והוא בוחר כרטיס מתוך ערימת הכרטיסים הצבעוניים שלפניו. לפעמים הוא מגיש לקונה גם דסקית מתכת לגירוד.

אחרים מקבלים ממנו טפסי לוטו ריקים או מלאים, משלמים והולכים – לא לפני שהוא מאחל להם "בהצלחה".

איש אינו רואה את הכריך בשקית הצהובה שמתחת לדוכן. איש אינו רואה את תרמוס הקפה הקטן שהכין בבוקר.

הוא רק ידיים וקול. ידיים שנותנות כרטיסים וקול שמאחל: "בהצלחה".

ויום אחד הוא לא הגיע. כל היום היה החלון הקטן סגור. אולי נסע, אולי חלה, איש אינו יודע ואיש אינו מתעניין. האנשים שהתקרבו לדוכן בעיניים מלאות תקווה הסתובבו כלעומת שבאו והלכו לחפש דוכן אחר.

אבל מכונת האשליות לא עוצרת. למחרת נפתח האשנב, ושוב חזרו האנשים לחלון. מסונוורים מאשליות ורואים רק ידיים. ושומעים רק קול.

ורק זקן אחד, הבחין שהידיים אינן אותן ידיים והקול אינו אותו קול, אבל הוא פטר זאת בדמיונו המפותח ובזיכרונו המתעתע.

 

מה שכולם רואים (או שלא)
שמי דפנה פילובסקי. יצאתי לפנסיה לפני כמה שנים ומה כבר אפשר לעשות בפנסיה? להתנדב, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם, לצייר... וזהו? אז זהו שלא. אפשר גם להסתובב ברחובות ולכתוב על מה שכולם רואים (או שלא)