מכבים את הטייס האוטומטי

ביום שבו הפסקתי להיות על "טייס אוטומטי"

הבקרים שלי הם בית משוגעים אחד גדול, אני קמה בשש בבוקר ומכינה את כל מה שהם אוהבים (ארוחת בוקר, ארוחת עשר ואת ארוחת הצהריים) ומתחילה במשימה הקשה מכולן … להעיר אותם!

07:00, 07:05, 07:10… כבר 07:20! והטייס האוטומטי שלי מתחיל להיכנס לפעולה – אני מאחרת לפגישה והפקקים שבדרך, הבוס על הראש וכל החגיגה…

כל בוקר אותו הסיפור, אף פעם אין לנו פנאי או כוחות להתמודד עם זה – וזה פשוט נשאר שם, וחוזר על עצמו כמו תקליט שבור בוקר-בוקר.

"יאללה קומו כבר"… אני מתחננת ומצהירה "אני לא לוקחת אתכם!", "טוב, אז תאחרו – זו הבעיה שלכם!", "מה נסגר אתכם?"

מכירים את אמירות הללו?

כבר לא טייסת אוטומטית שילי פרלמן הבית של שילי

כל בוקר אותו סרט חוזר, כשאני כבר יוצאת מהבית אני מתבאסת על עצמי, בעיקר כשאני נואמת להם את "נאום המלכה" כל הדרך לבית הספר…

התקליט השבור הזה… כבר אמרתי?

מתי כבר אנחת, אבין שהטייס האוטומטי שלי צריך לעצור.

יום אחד הם יאחרו, יום אחד יצאו בלי סנדביץ' ואם הם גדולים מספיק יום אחד הם ילכו לבד ברגל. אם יאחרו לבית הספר זה יהיה ממש שלהם.

כמה קשה לנו לשחרר את האחיזה?! להבין ש"לטחון בשכל" כל הזמן לא "עושה את העבודה".

אנחנו לא צריכים למצוא להם פתרונות, אבל אחרי ההתמודדות עם ה"מחיר" אפשר להתבונן יחד איתם ולראות מה הם צריכים.

shailyshome
נעים מאוד - אני שילי פרלמן, נשואה ואם לארבעה ילדים, תושבת שוהם ובעלת המייזם "הבית של שילי". בבלוג אשתף בטיפים ורעיונות לחיזוק הקשר המשפחתי. מוזמנות לעקוב אחרי