הטלפון הודיע לי שנכנסה הודעה חדשה. ניסיתי למצוא אותו תחת הררי הכביסה שהצטברו על הספה ולשמחתי גיליתי שקיבלתי הזמנה להתארח עם משפחתי בחדש מבין מלונות היוקרה בנתניה– מלון לאונרדו פלאזה מרשת פתאל. שיט!, קיללתי לעצמי, לא שמתי לב שביום ו' של אותו סופ"ש, מתקיים טקס קבלת ספר תורה בבית הספר החילוני לגמרי של בכורתי. לא נורא, הרגעתי את עצמי. נקום מוקדם בבוקר, נאכל ארוחת בוקר במלון, נסע לטקס ונחזור. סימנתי את כל סוף השבוע כ"מחוץ למשרד" וניגשתי לשים עוד מכונה.
בואו נאמר, שהייתי אופטימית, כי כמה ימים לאחר מכן, חזרה הילדה מבית הספר החדש ועדכנה אותי על דחיית תאריך מסיבת יום ההולדת של חברתה הטובה ליום חמישי אחר הצהרים בסוף השבוע המתוכנן. נפלא, חשבתי לעצמי, הנה התקצרה לה החופשה בעוד כמה שעות, כי מי אני שאמנע ממשוש חיי להתמנגל עם חבריה החדשים ביישוב, הרי ממילא אנחנו גרים באזור השרון, נתעכב קצת ואז נצא לדרך. אופטימיות היא שם המשחק כשאת אמא, שכן בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, חיכתה לי הודעה על מסיבת יום הולדת נוספת בשבת. נהדר, המשכתי במלאכת השכנוע העצמי, ממילא צריך לעשות צ'ק אאוט בזמן, נספיק גם את זה.
היתרונות בחופשה קל"ב.
בתום משימת אריזה בת רבע שעה, שהיא כל מה שנותר לי בג'ינגול המטורף של אותו היום, היה משהו מנחם בלהגיע לנתניה בשעת ערב מאוחרת ולפגוש איש מקסים שחש במצוקתי ושמר לי ביוזמתו חנייה ממש מול המלון, סתם כך, בלי שהכיר או ידע מי אני. הסבר פניך לתייר, או לאם האבודה, או אני לא יודעת מה, אבל חמימותם של תושבי העיר כבר פתחה לי את החופשה המקוצרת ברגל ימין.
הבנות, שכבר הספיקו להירדם באוטו, התעוררו בהתלהבות כשנכנסו לחדר החדש והנקי והסיטו את הוילון למראה הכיכר האינטראקטיבית הראשונה בארץ, שנצצה מולן באורות ומסכים. תוך שניות הפכה המיטה הנפתחת שלהן לשדה קרב של כריות וסדינים, שעה שהן מקפצות עליה בצווחות התלהבות, שלא התאימו כלל לאווירה היוקרתית במלון.
מקלחת זריזה הצליחה להרגיע אותן לקראת ארוחת הערב. להביא ילדים לפנסיון מלא במלון עם שף שנבחר בקפידה, זה כאב לב אחד גדול. לא כי לא היה טעים, להיפך, כי הן פשוט לא יודעות להעריך את שפע הטעמים, הסלטים, המגוון והאסתטיקה ובוחרות להתמקד במנת הדגל של הילדים בכל העולם – צ'יפס ונקניקיות, שאותה לא שכחו בפתאל לכלול בתפריט. נו, מילא, אנחנו בחופש, אני לא אציק להן על זה ("רק שיהיה לכן ברור שמחר בבוקר אתן אוכלות ירקות, כן?!").
הקטנה נרדמה ולקחתי את הגדולה לסיבוב נוסטלגי בכיכר. נוסטלגי, כי בתור ילידת אזור השרון, נתניה הייתה "העיר" שלי. זה לא משהו שנהגתי להתגאות בו בעבר, אך אני מודה שהשהות במלון, הצליחה לשפר עבורי את תדמיתה של העיר. נראה כי לאורך השנים הושקעו מאמצים כבירים במיתוגה של העיר מחדש, כיכר העצמאות שוקקת חיים בשעות הערב ואפילו שמעתי שני גברים מדברים ביניהם על כך שאין כל כך הבדל בין נתניה לכרתים. בשיטוט הלילי במדרחוב עמוס המסעדות, בתי הקפה, הפטיסרי הצרפתיים והמוזיקה האיכותית, הצלחתי להרגיש לרגע אחד אירופה. רגע לאחר מכן, "הבוסית" הקטנה כבר גררה אותי לתוך אחת החנויות ושידלה אותי לקנות לה כפכפי אצבע בתחילת הסתיו. מי אמר אירופה ולא קיבל?.
המלון נמצא בשלבי הרצה ומרבית מתקניו, לרבות מועדון הילדים, עדיין סגורים, עד לפתיחתו הרשמית בנובמבר 2014. אבל מי צריך מתקנים לילדים כשיש בריכה כיפית על גג המלון, הצופה אל הים. כן, המים היו קרים מאד בסוף אוקטובר, אבל זה לא מה שיעצור את הילדות מלהשתולל בהם.
ייאמר לזכותן, שלא משנה לאן אני אקח אותן, הן תמיד ימצאו איך להעסיק את עצמן. ואותי כמובן. הרי יש ים למטה, יש גלידריות אינספור, יש מזרקה שמחליפה צבעים ויש את הבית במרחק חצי שעה נסיעה, שאפשר לשלוח אליו את אמא באחת מהגיחות כדי להביא עוד פאזל. "ביי ביי מלוני" אמרה הקטנה כשיצאה מפתח המלון "אני אבוא אליך שוב", נפרדה ממנו בילדית מדוברת. בטח ממי, תבואי שוב, הרי נהגת בוס כבר יש לך…
