בגידת הגוף הוא מושג שכיח. התפיסה לפיה הגוף שלנו עשוי לבגוד בנו מקובלת מאוד בחברה שאנחנו חיים בה. כשהגוף מפסיק להתנהג, לתפקד, לפעול ולהיראות כפי שאנחנו מצפים ממנו, אנו רואים זאת כבגידה. מבחינת רבים, הגוף שלנו מיועד לשרת, להכיל ולייצג אותנו בכבוד על פי הסטנדרטים שאנחנו מציבים ביחס אליו, כשאלה נמצאים לרוב מעבר לגבולות האפשרי עבורו.
ניתן לומר כי גופנו, במובן מסויים, חסר ישע והגנה בדומה לתינוק בן יומו. כאשר לא נזין תינוק, לא נגן עליו, לא נהיה קשובים לצרכיו, ומעל לכל לא נאהב אותו, הוא לא ישרוד.
כמו תינוק, גופנו נתון לחסדינו ובחירותינו באופן מוחלט בענייני תזונה, שינה, תחזוקה וריפוי, כך שרווחתו תלויה במידת הקשב שנפנה לצרכיו. אני מאמינה שכל אדם בעל היגיון בריא מבין את ההשלכות של הזנחה, חוסר הקשבה ואלימות כלפי תינוקות. יותר מכך,ליבנו לא יוכל להכיל התנהגות אכזרית כזו כלפי פעוטות.
אולם, כשגופנו הפיזי, חסר הישע מונח על הכף, נדמה כי אפילו האנשים הכי אינטליגנטים, הכי נאורים, הכי מלומדים, הכי מתורבתים והכי רוחניים יתעללו בגופם כאילו זהו דבר שבשגרה. רבים מאיתנו נוטים להתייחס אל הגוף כמובן מאליו, וכך מעמידים אותו במצבים קשים. ואז, כשהוא קורס ומתמוטט במצבים של פציעות, ,מחלות וזיקנה, אנחנו מתאכזבים מגופנו ומכך שהוא "בגד בנו".
מי שבוגד במערכת היחסים הזו בינינו לבין גופנו, הם אנחנו.
הנה 5 דוגמאות לאופן שבו אנחנו בוגדים בגוף שלנו, דבר שעשוי להוביל את הגוף לסף שבירה והתמוטטות:
1. חוסר סבלנות
כבני אדם שחיים בסיר לחץ, אבדו לנו היכולת והסבלנות לרפא את גופנו. הנפרדות מהגוף שלנו והימנעות מלקיחת אחריות ביחס אליו יוצרת את אותו היחס שאנחנו מפנים לעבר אנשים ובעלי חיים אחרים שאנו מרגישים את הנבדלות מהם. לרוב חסרה לנו הקשבה, חיבור או אמפתיה לגוף שלנו. תכליתו של הגוף, לכאורה, היא לשרת, לבדר ולייצג אותנו. גישה זו תגרום לו להיסחט עד טיפת האנרגיה האחרונה.
פעמים רבות תלמידים מגיעים לשיעורי היוגה כשהם לא חשים בטוב. כשהם מקוררים, משתעלים, מנוזלים, עם כאב בטן או מותשים מעייפות. כשאני מבקשת מהם לוותר על השיעור וללכת הביתה ולנוח, לרוב אני נתקלת בהתנגדויות שונות, בנוסחים כמו ״עד שכבר הגעתי״, או ״אני כבר שלושה ימים בבית לא עושה כלום״.
שאלו את עצמכם – כמה פעמים, בזמן שהגוף שלכם הראה סימנים של חולי וחולשה, לא עצרתם כדי לנוח ולטפל בעצמכם ובמקום זה המשכתם בפעילויות כמו ספורט, בילויים ועבודה תוך התעלמות מהסימפטומים של החולי? הרי כל אדם עם מעט חמלה בליבו, לא היה מהסס להעניק את הטיפול הנדרש לתינוק חולה. מדוע אנחנו לא מעניקים לעצמנו את אותו טיפול הדרוש לנו כדי להבריא ולהתחזק?
2. התעללות פיזית בגוף
אנחנו נוטים לבגוד בגוף שלנו על בסיס יום יומי כשאנחנו יודעים מראש מה לא נכון, לא טוב, ולא בריא ואף על כך ממשיכים לעשות לגוף את אותן פעולות מזיקות. החמור מכל הוא כשאנחנו יודעים מה מכאיב לגוף שלנו ולמרות זאת לא נגן על גופינו מפני המיינד הכפייתי, אשר לרוב לא קשוב לצרכיו.
למשל, המכורים לריצה שימשיכו לרוץ בעיקשות גם ברגעים בהם גופם מראה סימני פציעה, גם כשהשרירים שלהם נהיים כל כך קצרים שהם הופכים את הגוף לקופסא חסרת תנועה וחסרת חיים, גדושה בכאבים כרוניים וחוסר נוחות מתמדת.
בכל אירוע מרתון בתל אביב אלפי אנשים, יודעים שבסוף הריצה הארוכה הם יהיו תשושים לכמה ימים. חלק יסובלו מסאיאטיקה (דלקת קשה בעצב הרגל) והרוב יסבלו מגוף כואב, משרירים שהתכווצו מעומס יתר ומדלקות בגידים ובמפרקים. חלק מהרצים יסבלו, גם מכאבי ברכיים קשים ולמרות שמדובר בסוף ידוע מראש, הם לא יוותרו על ההשתתפות בפעילות הזו, שתכפה עומס רב על הגוף באותה מחשבה, שהוא כאן כדי לשרת ולייצג אותם.
לכפות מאמץ מופרז על גוף שלא יכול לשאת זאת, ובכך לכפות עליו תשישות ופציעות, בדיעבד, זו אלימות כלפי הגוף. האם הייתם מתנהגים כך, פוצעים ומתעללים בפעוט חסר ישע?
3. למנוע מהגוף את הדבר הכי בסיסי זו בגידה בו
אנחנו מצפים, פעם אחר פעם, שהגוף שלנו יעמוד בתנאים הכי קשים ולעיתים אף בלתי אפשריים בגבורה ובאומץ, ושימשיך לשאת אותנו כאילו לא עבר עליו דבר.
רוב האנשים מקלים בחשיבותה של שינה טובה ומספקת. שינה מתפקדת כמקור להטענת הגוף. זה הזמן שבו הגוף מתנקה, מתאזן ומתרפא. אך אנחנו נוטים לשכוח זאת בעיקר בסופי שבוע, כשהגוף שלנו כבר הגיע לשיא העייפות והתשישות מהשבוע העמוס והלחוץ, ועדיין רובינו נעדיף לצאת למסיבות וברים ובכך לכלות את מעט האנרגיה שנותרה בגוף המותש בעזרת אלכוהול, רעש מחריש אוזניים ואכילה אל תוך הלילה. במילים אחרות, אנחנו מתעלמים מהגוף שלנו שזועק למנוחה.
ישנה תופעה מעט משונה בעיני בפסטיבלים רוחניים של יוגה, שלרוב מתקיימים בטבע במטרה לעזור לאנשים להתחבר לעצמם. הם מספקים פעילויות, סדנאות ומוסיקה אל תוך הלילה ולעתים עד אור הבוקר. האם לא היה נכון יותר להפסיק כל פעילות בעשר בלילה ולאפשר לאנשי העיר, שגם ככה חיים בתשישות מתמדת, הזדמנות ליהנות ממנוחה ושינה מבריאה בטבע השקט? (כבר יצא לי לשמוע על פסטיבלים רוחניים שמתרחשים בעיר אשר מתחילים בשעות מאוחרות כמו עשר בלילה ,ומצהירים על עצמם כמספקים סדנאות ״למודעות והתחברות״ אל תוך הלילה עד שעות הבוקר.) מה עם חמלה לגוף העייף שזקוק לשינה?
האם היינו מונעים שינה מתינוק ?
4 .העלאת הגוף כקורבן על מזבח ההצלחה.
הגוף מכיל את מערכת העצבים הסימפתטית, שתפקידה לעזור לגוף להתמודד עם מצבי חירום קיצוניים המאפיינים את חיי ההישרדות בטבע בסיטואציות בהן אנחנו נדרשים לבחור במהירות בין בריחה או לחימה . המערכת הסימפתטית חשובה ויעילה, אך מכיון שהיא מפעילה את הגוף בצורה אינטנסיבית, ברגעים בהם נשקפת סכנה הישרדותית, היא איננה יכולה לשלוט בגוף לאורך זמן משום שהיא תביא אותו לתשישות, ובמקרים קיצוניים אף להתמוטטות.
אנחנו צריכים לשמור את השימוש במערכת הסימפתטית למצבי חירום בלבד ולא להשתמש בדבר כדבר שבשגרה. כמו שאין בכוחה של זברה לברוח מהנמר עד אינסוף, כיוון שבסופו של דבר, גם אם הוא לא יטרוף אותה, התשישות מהמרדף תמוטט אותה.
עבור רבים מאיתנו הנמר הרודף מהווה משל המייצג את העבודה, הפרנסה והקריירה שעשויים לייצר מצבי לחץ כמו תחרותיות, דרישות מהבוס, דד ליין, הספקים, ציפיות שיש למלא מבחינת כושר ביצוע, יחסים עם קולגות, ופחד תמידי שנפוטר או שלא יעריכו אותנו כפי שהיינו רוצים. אנשים עובדים בעומס מטורף בשביל כסף, מעמד, פרסום והכרה.
בסופו של דבר הגוף והמיינד המותשים לא יכולים לשאת בעומס וברמת החרדה התמידית ואז הם מתמוטטים: מי למחלות, מי לדיכאון, מי לנדודי שינה, מי להתקפי חרדה, מי לבעיות עיכול, מי להתקפי לב ומי להתמוטטות נפשית.
5 .אי – קבלה של המציאות כפי שהיא
קפץ לעיני פוסט שכתבה אישה מקסימה. זה היה למעשה שיר שחיברה לאור יום הולדתה ה60 .
זהו קטע קטן מתוכו:
בת 60 פוקחת עין
באהבה. בהבנה. בהשלמה.
כאלה,
שהשנים מביאות איתן.
לצד הקמטים ובגידת הגוף.
גם אם צלחנו את רוב בגידות הגוף לאורך חיינו, בסופו של דבר מגיעה הבגידה הגדולה ביותר שהגוף נושא את האשמה בגינה, שאף אחד עדיין לא ניצל ממנה – בגידת הגוף המזדקן. לאן שלא תסתכלנה עינינו, נוכל לחזות באחד מחוקי הטבע שלא פוסחים על הצומח החי והדומם, הפלנטות והכוכבים. כל דבר ביקום, בסופו של דבר, משתנה, מסתיים, מתפורר, מתפרק, מתכלה או מתפוצץ. ועדיין, כשתורו של גופנו מגיע לסיום תפקידו במימד הפיזי, בדומה לכל חומר וצורה אחרים ביקום, הוא היחיד אותו נכנה ״בוגד״ 
בזן נאמר: כשאנחנו צוחקים מי צוחק הגוף או המיינד? האם אפשר להפריד את הגוף מהמיינד? האם אפשר להפריד את הגוף מהתודעה? האם ניתן לתפוס את הגוף כדבר נפרד מאיתנו, הפועל על דעת עצמו מבלי להתחשב בנו ובצרכינו?
כל תלונה, מרמור, אכזבה ותסכול בהקשר לגוף, שאנו מבטאים במחשבה, בדיבור או בפעולה, מכווצת אותו בדיוק כמו שילד קטן יתכווץ אם נמשיך לבקש ממנו דברים שהוא לא יכול לתת ואז כתגובה נעניש אותו, נכה אותו או נתעלם ממנו כי הוא לא ממלא את הציפיות ההזויות שאנו משליכים עליו.
אציע צעד ראשון לשינוי – בחרו דבר אחד קטן באורח חייכם שאתם יודעים שמזיק לגופכם במודע ושנו אותו. בין אם זה בתחום האוכל או שינה, או אולי בהפחתת סטרס, או בשינוי המחשבה כלפי הגוף, ותראו כיצד הוא יהפוך עבורכם ״מבוגד״ לאוהב ואסיר תודה.
שאקטי מאי
*****************************************************************
שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳
למצטרפים חדשים חודש ניסיון חינם בפראנה יוגה: goo.gl/zvoThN
מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״
למידע על הסדנאות היכנסו לאתר
לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: shaktimhi@gmail.com