מי את חושבת שאת/ אליס מונרו

רוז מנסה בכל כוחה לחיות את החיים שבהם היא מעוניינת למרות המחיר העצום שהם גובים ממנה.
ונדמה לי שזה בדיוק מה שמפיח כל כך הרבה חיים בסיפורים האלו, מה שמפיח בהם את הדבר הזה שתופס אותנו כל כך חזק שנדמה שקשה לנשום.

בחורה עם מחשב נייד

image1

מי את חושבת שאת/ אליס מונרו
אביה של רוז היה 'מלך המכות לתפארת' מסופר לנו בעמוד הראשון של הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים הקצרים על רוז ופְלוֹ.
הסיפורים הקצרים האלו מלווים את רוז מילדותה ועד היותה אשה בוגרת. בילדותה רוז גרה עם אביה ועם פְלוֹ שהיא אמה החורגת ואף עם אחיה למחצה הצעיר ממנה בריאן.
ילדותה של רוז עוברת עליה בעיירה 'הנראטי' שבאונטריו קנדה, בחלק העני של העיירה. כאשר אנו קוראים את הסיפור הראשון ואת הסיפורים הנוספים נדמה לנו לעיתים שאנו קוראים סיפורים על חלקים נידחים בעולם ולא על קנדה, קנדה הגדולה זאת שבתודעה הקולקטיבית שלנו היא מערבית ליברלית נוחה מאוד למחייה עם נופים ירוקים והרים מושלגים.
הזמנים של הסיפורים הקצרים שבקובץ מתרחשים כנראה לאורך שנות החמישים השישים ואף השבעים של המאה הקודמת. ילדותה של רוז שהיא גיבורת הסיפורים נצבעת בצבעים של עוני ומחסור קשה. עוני שנדמה שמעולם לא שרר כאן בארץ, גם בימי הצנע של קום המדינה, אולי זה קשור לתרבות, למזג האוויר החם, לתחושת הקהילתיות השונה, אולי החום והאנרגיות של הבניה והיצירה הצליחו למהול את המחסור בארץ בצבעים של אור ושפע. אולי שם בקנדה באותם המקומות ובאותם הזמנים ילדים לא היו משהו שחייבים לטפח. תיאור בית הספר של רוז הוא אחד התיאורים הקשים של מסגרת חינוכית, לאו דווקא בגלל אכזריות שבהחלט הייתה קיימת אולם יותר בגלל העליבות הקשה עד מאוד.
"היא תמיד הופתעה מכדור שלג מאבן או מרעף שהוטחו בה מאחור .היא ידעה שהיא לעולם לא תשגשג, לעולם לא תגיע לאיזו עמדה בטוחה מאוד- אם יש כזאת בכלל- בעולם בית הספר. אבל היא לא הייתה אומללה פרט לעניין אי היכולת להשתמש בשירותים"
רוז שורדת את הילדות המאוד מאתגרת שבה היא חיה, באחד הפעמים היא מספרת על הרושם העז שהשאירו סיפוריה על ילדותה הענייה על השומעים, אולם היא מתעקשת שילדותה לא הייתה אומללה אלא מעניינת ומאתגרת.
הסיפורים הקצרים בקובץ מלווים את רוז בתחנות משמעותיות בחייה: הלימודים בקולג' שממומנים על ידי מלגה, ומה זה אומר בדיוק להיות חייבת כל הזמן.
חייה כאשת איש נשואה, נישואים לאיש שנעשים מתוך שיקולים כלכליים או לפחות בחלקם הגדול כלכליים, חייה כאשה שמעיזה להתגרש בזמן שגרושים הם לא דבר מאוד מקובל.
לא קל להיות אשה שחיה לבד ללא משאבים כלכליים. אליס מונרו מטיבה לטוות את חייה של רוז מולנו עד שנדמה לנו שלא סיפור אנו קוראים אלא ממש רואים סרט, הקור, המיטה הלא מסודרת, הרכבת, האוטובוס, התחנה, העצמים והתחושות ומזג האוויר הקפוא הכול קורם עור וגידים תוך כדי קריאה.
אולם יותר מהכול נדמה לי שממש הצלחתי לחוש בגופי את התקווה הגדולה ואז את הייאוש שתמיד מגיע במערכות יחסיה של רוז עם גברים.
הציפיה לצלצול הטלפון, השעות שעוברות בהתבוננות במכשיר שרק יצלצל שרק ישמיע קול, האושר הענק שנשמע צלצול הפעמון בדלת והייאוש הבלתי ניתן להכלה כאשר שום דבר לא קורה כשהציפיות לא מתממשות, אף לא ציפייה אחת.
"כשעברה ליד הטלפון היא הניחה עליו את ידה כדי לבדוק אם הוא חם, אולי, או כדי לעודדו"
חייה של רוז הם חיים קשים, למרות שהיא אשה משכילה למרות שהיא מצליחה לפרנס את עצמה בעבודות שונות, למרות שהיא מצליחה ליצור לעצמה שם ומעמד, אולם כל הזמן נדמה שחייה הם על "כרעי תרנגולת" חוסר היציבות מלווה את רוז כל חייה. היא בחרה את חוסר היציבות הזאת. היא יכלה לבחור אחרת, היא יכלה להתפשר היא יכלה לעשות דברים בצורה מקובלת יותר. ואף על פיכן ולמרות הארעיות, ולמרות שלא היה לה מעולם בסיס יציב למרות זאת היא לא מוותרת. היא מנסה בכל כוחה לחיות את החיים שבהם היא מעוניינת למרות המחיר העצום שהם גובים ממנה.
ונדמה לי שזה בדיוק מה שמפיח כל כך הרבה חיים בסיפורים האלו, מה שמפיח בהם את הדבר הזה שתופס אותנו כל כך חזק שנדמה שקשה לנשום.
"מי את חושבת שאת" הוא קובץ עם סיפורים לא קלים אך עֹצְרֵי נשימה, מומלץ ביותר.

Karen Agmon
ספרנית ומידענית - עובדת כספרנית רפואית בספריה הרפואית המקסימה של תל-השומר. ספרים הם אהבתי הגדולה. karen1@yaar.net https://www.facebook.com/karen.agmon