תפסתי את עצמי שואלת בקול רם "מה נסגר איתך?"
שאלתי את עצמי כמובן.
אני בחופשה ביוון, הבאתי איתי נעלי ספורט, בגדי ספורט, אוזניות ואפילו את המחזיק לטלפון בזמן הריצה, שעד היום אני לא יודעת איך לקרוא לו..
תביני, החופשה האידיאלית שלי היא להיות בבגד ים כל היום, עם קרם הגנה מעולה, בקבוק מים, ספר טוב ואוכל טוב בהגשה עד מיטת השיזוף. לא חשבתי שהריצה תתגנב גם לפה.
הכל התחיל לפני חודשיים בערך
נסענו לסופשבוע בים.
אוהל, שק שינה, צילייה והכל.
קמתי בבוקר ראשונה ופשוט יצאתי לאימון.
לא היו לי נעליים או בגדי ספורט, אז פשוט שמתי בגד ים, החזקתי את הטלפון ביד ויצאתי לאימון.
הליכה, ריצה על החוף, משהו כמו 3 ק"מ לפתוח את היום.
חזרתי מאושרת וטובת לב ונכסתי לים "להתקלח" אחרי האימון.
שאר העיניים נפתחו לאט, לאט ואני כבר הייתי ערנית ומלאת מרץ.
זה המשיך בנסיעה משותפת לצפון של כל המשפחה
אחרי תקופה שלא רצתי (לפוסט המלא), החלטתי לזוז.
הבאתי איתי לצפון בגדים ונעליים "למקרה שיתחשק לי".
האמת, ידעתי שבצפון תהיה לי מוטיבציה, אבא שלי תמיד שמח להצעה להליכה משותפת וגם בניתי על זה שבצפון יהיה קצת יותר נעים מבחינת לחות וחום.
בערב שאלתי את אבא שלי אם הוא ירצה לצאת לסיבוב בוקר והוא קרן מאושר רק על ההצעה.
קמנו לפני כולם ויצאנו לעשות הליכה במושב בו היה הצימר.
באיזשהו רגע, אבא שלי התחיל לרוץ ואני הצטרפתי.
המטרה שלו בכלל הייתה להדביק אותי ואני חשבתי שאנחנו מתחילים ריצה 😉
חזרנו להליכה ובערך אחרי 4 ק"מ חזרנו לצימר שמחים, מזיעים ובעיקר מרוצים מעצמנו.
אני כותבת את המילים האלו על המיטה במלון ביוון (לפוסט המלא על חופשה במחיר מדהים וחסכון של 850 ש"ח לאדם ) עם רגל מורמת.
גם לפה הבאתי איתי ציוד ריצה.
לא סתם הבאתי, יצאנו לאימון לבוקר.
בדרך לאימון המיוחל עוברת ליד הבריכה.
אני רצה ועדיין לא מאמינה שאני עושה את זה
אני מסבירה לעצמי שאני יכולה.
בלי לספר לעצמי סיפורים, "זה קשה מידי", "זה לא בשבילך".
בואי רגע נאמר את הדברים, זה לא קל, זה לא כיף וזה בטוח לא נחמד.
חם לי, אני מזיעה, כואבות לי הרגליים ואין לי אוויר.
רק כשאני מגיעה למקטע הריצה הרביעי והאחרון, אני מתחילה לחייך.
אני יודעת שתכף זה נגמר.
כואבות לי הרגליים, אני אדומה ברמה מחשידה, מזיעה את עצמי כאילו יש מינימום 80% לחות ומנסה להסדיר את הנשימה.
סיימתי את האימון.
עוד אימון שלא הבנתי איך אצליח לעשות אותו – הסתיים בהצלחה מרובה!
עשיתי את כל מקטעי הריצה במלואם, לא וויתרתי לעצמי, אפילו לא לחצי דקה.
באופן מפתיע, אפילו שיפרתי קצת מהירות מאז האימון הקודם.
ומבינה כל פעם מחדש, שאם אני יכולה לרוץ – אני יכולה לעשות הכל.
מזכירה לעצמי את היעד: 5 ק"מ. מזכירה לעצמי את המטרה: להוכיח לעצמי שאני יכולה.
________________________
לפוסטים הקודמים בסדרה:
כבר שבועיים שלא רצתי – מיומנה של מתחילה
לפוסט הראשון בו החלטתי לרוץ
________________________
