קלייר היא גרושה בשנות החמישים שלה ואם לשני ילדים, שמנהלת רומן עם גבר צעיר ממנה בהרבה. כשהרומן ביניהם נגמר היא מחפשת דרך להתעדכן בחייו דרך פייסבוק, ומשהו שם מקבל תפנית לא צפויה.
כשהתחיל הסרט, בראש שלי נשמע הקול הצדקני שלי ששופט אותה על הרומן הזה, ובו בזמן איחלתי לעצמי למצוא בי מעט מן האומץ ומן הרשות הפנימית ללכת עם מה שעושה לי טוב. ככל שהתפתחה העלילה, הרגשתי את הביקורתיות שלי מתפוגגת ואת הלב שלי נפתח אל האשה הזו, שנותנת לעצמה להישאב אל העולם הוירטואלי והיא מושכת מתוכו חוטים אל העולם האמיתי.
יש בו, בסרט הזה, כל מה שהופך סרט למשובח: מדובר בסיפור טוב שכתוב היטב, שיש בו תשוקה ואהבה, יש בו צחוק ועצב, מתח והפתעה, שחקנים טובים וז׳ולייט בינוש אחת נהדרת באמת.
מה שהופך אותו לנוגע ללב באמת היא קלייר, הגיבורה, שרק רוצה להרגיש אהובה, מחוזרת, מוערכת. כמו כולנו, היא רוצה שיגעו בה, ילטפו אותה, יחבקו אותה ויאהבו אותה. והיא הולכת עם זה רחוק. אולי אפילו רחוק מדי.
ברקע של הסיפור נמצאת שאלת הלגיטימציה. הרגשתי שאני יודעת שהיא לא אמורה לעשות מה שהיא עושה, ובו בזמן הלב שלי היה איתה לגמרי, ואפילו דגדגה בתוכי הקנאה בה על האומץ שלה ללכת עד הסוף עם מה שמגיע, בלי לחשוב על ההשלכות.
קלייר ואני בנות אותו גיל בערך, במצב משפחתי דומה, ולפרקים ראיתי בה את כל מה שאני כנראה לא אהיה בגילגול הזה. בתוכי היו שני קולות: האחד שקיווה שהיא תתעשת ותעצור, והאחר שייחל להפי אנד בסגנון אגדות האחים גרים – הגרסה הפמיניסטית.
הסרט מעורר שאלות על הגבול הדק ולעיתים מטושטש שבין אמת לבין שקר, ובין אמיתי לבין מומצא, ועל הקלות הבלתי נסבלת של חציית הגבול הזה. הוא בוחן את כוחן של הרשתות החברתיות ועד כמה העולם הוירטואלי הוא חלק אמיתי לגמרי מהחיים שלנו.
בדרך הביתה, מדוושת על אופניי בגינת קרית ספר, שמדשאותיה זרועות במשפחות צעירות ובזוגות מאוהבים, תהיתי ביני לביני האם זהו סרט על כוחה של אהבה? על התנהלות ראויה או שגויה? על יחסים בין אנשים? ואולי בכלל זה סרט על בחירות ועל אפשרויות שנפתחות בפנינו בחיים? נדמה לי שכל התשובות נכונות.
׳מי אתה חושב שאני?׳ בבתי קולנוע ברחבי הארץ.
