הי
מה שלומך?
הקטנה שלי בכיתה ב' ואני נאלצת לשבת איתה על שיעורי בית. לא מעניין אותי כל הגישות האחרות (אסור לשבת עם ילדים על שיעורים) אני לא מאימהות לחוצות, זה המערכת שמלחיצה אותי כאימא, עם כל הדרישות שהבת שלי ואני צריכות לעמוד בהן. יש ילדים שלא זקוקים לתמיכה הורית בשיעורי בית.
אני לומדת המון מלשבת איתה, בדרך כלל יכולת התמיכה שלי בענייני שיעואי בית מסתיימת בכיתה ג', שם אני מאבדת את זה.
מעולם לא נכנסתי לענייני התכנים ולא דקדקתי מילה במילה, אני לא מההורים האלו, לא ממש אכפת לי, אבל עד כאן!
מתחילת השנה אני שמה לב לתכנים הזויים, כאילו חזרנו לשנת 1950 ומשהו, וכאילו משהו שם, במשרד, רוצה לעצור את הרכבת.
כל כך השקיעו בנו בחינוך, לשיוויון, לא לאלימות, אני זוכרת בילדותי תכנים ערכיים שנשאתי בקרבי עם תחושת גאווה.
השבוע נתקלתי בסיפורים והנחיות הזויות השייכות לחינוך של העולם הישן, מצאתי בשני ספרי לימוד שונים, 1. במולדת, 2. בעברית. אמירות קשות, פוגעניות וכל כך לא מותאמות לדור הילדים שלנו.
זה התחיל ביום שלישי שישבנו על שיעורים בעברית. סיפור מחריד על "ילדת פרא", שההורים שולחים אותה לבית הספר, שיהפכו אותה שם "לבן אדם", שרה לא מסתדרת בבית הספר וכל יום עושה בעיות, עד שבסוף "קורה" פלא!
אגב השפה גבוהה, טרחנית ולא שימושית בכלל (הלבישוה, לא זוכרת שאי פעם השתמשתי במילה הזאת) ובטח שרק מקשה על הילדה ועל האימא להבין מה לעזאזל מנסים ללמד אותה פה? מילא השפה, אבל הסיפור!
שחייבים להיות צייתנים למערכת? שענישה היא טובה לחינוך, שמורה מגרשת ילדה מבית ספר זה לגיטימי? על האמבוש המשפחתי שעושים לה, בשם יפה, "מועצה משפחתית". כי שרה היא בת מפונקת, בת, אחרי מספר בנים.
ואני שואלת, אולי שרה לא סתם, מעיפה כיסאות לאויר? אולי היא דורשת תשומת לב? אולי שרה בכלל עוברת ניצול מיני (וחיה תחת איום ולא יכולה לגלות לאף אחד) בבית מאחד האחים ולכן היא מתנהגת בצורה כזאת!
אולי? לעולם לא נדע, כי השיטה בסיפור, היא להעניש את שרה בחומרה ושרה הבינה שהיא חייבת לציית ולהתביית, אחרת תחייה עם הפנים לקיר כל שנות ילדותה.
אם כבר שפה גבוהה, ואם כבר חינוך, שילכו על אילוף הסוררת של שייקספיר, הרבה יותר מרתק ומעשיר.
ואם זה לא הספיק להם, אז במולדת נתקלנו בעוד הזייה כזאת שהעמידה אותי במצב כזה, שכבר דיי לא יכולה לעמוד מנגד, זה כל כך נוגד את כל מה שאנחנו מנפצות במשך שנים, משקיעות ומשקיעים בשינוי השפה, בשינויי תפיסה והופ הכל נזרק לפח.
"אימא אני גבוהה? אני רזה? יש לי קצת תלתלים וקצת חלק נכון?" תגובות של הקטנה. היא כל כך רוצה שיער חלק, לא ידעתי שתלתלים זאת תכונה, ושרזה זאת תכונה!
ואני נטרפתי לי בשקט לידה, חשבתי על ילדים לא רזים, שחיים בשלום עם גופם, הם לא שמנים אבל גם לא רזים, ועדיין הם לא יכולים לסמן "רזה".
מה הילדים מרגישים, זאת אכן תכונה? כי אם כך, אז להיות בלונדינית זאת תכונה נרכשת? ולא, אני לא מדברת על הצבע.
אני יודעת (כנסו להגדרה) שתכונות מעידות על אופי ועל מגרעות, בכלל לא עניין של מראה חיצוני!
ילדה מתולתלת, מה זה אומר עליה? שהיא קופצנית? שהיא לא רצינית? אשכרה מחיים סטיגמות שאנחנו מנפצות על בסיס יומי במשך שנים והם נותנים להם תוקף מחדש.
להיות רזה זה אופי? איזה אופי? מעיד על איפוק? מעיד על מה בדיוק? כי יש ילדים שנושאים חולי מסויים או גנטיקה מסויימת והם לא עונים על קרטיריונים של רזה, טובת לב ואמיצה, יש להם התמודדויות אחרות.
לא מבינה איך שלוש נשים ישבו לכתוב כזאת שטות, איך אין פיקוח על התכנים? מי מאשר את התכנים החסרי אחרויות, חסרי רגש כלפי הילדים שלנו?
למה ילד צריך לחשוב שתכונה זה עניין של מראה?
למה הוא צריך להתמודד עם החוסרים שלו אל מול הסל "תכונות" שמעוררות ספק בילד שהוא, למה מחזירים אותנו אחורה.
החינוך זה הנושא הכי חשוב לעתיד החברה, לא ייתכן שיתעלמו ויקלו ראש בתכנים שילדינו לומדים!
ואני שואלת, למי זה טוב בדיוק? מי עוצם עין?
הגיע הזמן לשנות את המערכת ובטח להוציא מהדורות כאלו מהמערכת!
תודה,
מאיה.