בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי בלונה – פאק ממש לא מבחירה, בצורה מפתיעה והאינסטנקט הראשון הוא למה דווקא אני? למה זה דווקא קרה לי?
לא היו לי שום סיבות ושום עניינים גנטים לחשוב שהסרטן יבקר אותי ובכל זאת הוא הגיע. גיליתי אותו באמת בהפתעה כמה ימים לפני טיסה והתבאסתי קשות. לא יודעת אם התנהלתי במדיניות של הכחשה או הדחקה או סתם התנהלתי אבל פשוט פעלתי לפי הוראות בלי דקה זמן לחשוב. תקתקתי את הדברים כמו שעון בלי לשאול למה וכמה.
לא חשבתי שנכנסתי לסטטיסטיקות ועניינים של כימו' והקרנות , ממש לא. נכנסתי למצב של טייס אוטומט ומה שאמרו לי עשיתי – מה שממש ממש לא מתאים לי. אני שייכת לאלה ששואלים למה עושים. לא יודעת מה ביאס אותי יותר הסרטן או ביטול הנסיעה. אין ספק שזה נשמע משפט דבילי עד מאד אבל בחיי אלוהים שזה מה שהיה.
אני קוראת ושומעת על בנות שחרב עליהן עולמן. מצטערת לבשר אבל באותה תקופה שנודע לי שאני עם ענייני סרטן לא זוכרת את העולם באופן כללי כך שלא חרב עליי כלום ולא חשבתי על השיער, תופעות לוואי , פשוט לא הרגשתי כלום.
לא זוכרת ממש איך הגבתי. לא כינסתי אף אחד (טוב, לא חכמה כי אמא שלי מתה ממש בסמיכות ולא היו דמעות או דרמה). כן סיפרתי למישהי שהייתה חברה טובה שלי. זו בעצם הייתה הפעולה האישית האקטיבית שלי וכמובן ד. שהיה שותף יחד איתי לגילוי והתגייס לעניינים .
אוקיי – אני שייכת לסטטיסטיקה ועכשיו אני אחת לשבע או לשמונה. אתן יקירותיי אל תקחו ממני דוגמה לתקופה הזו, ממש לא ! החודש הוא חודש המודעות – לכו להבדק ! אל תגידו לי זה לא יקרה כי זה קורה בהפתעה גם לאלה שעושים את כל מה שצריך.
פתאום הפכתי לסטטיסטית ולא בסרט קולנוע אלא בענייני סרטן. באסה כי זה באמת לא היה בתוכניות ואתם לא הכרתם אותי אז – הייתי כמעט ההיפך. לא שאהבתי ללכת בשבילים ולזהות פרחים – שנאתי גם אז. הייתי שוחה בבריכה ממש המון, הלכתי 3 סיבובי בפארק שזה 5.4ק"מ, נסעתי יחסית הרבה לחו"ל ממש לא כי אני עשירה – ידעתי שזה מה שאני אוהבת והייתי מוכנה לוותר על דברים אחרים והדוקטורט שלי היה בפינוק ומאסג'ים ומה שנקרא החיים הטובים.
אהבתי את העבודה שלי אהבת – נפש וכל יום שנסעתי לעבודה אמרתי לאלוהים תודה שאני עובדת במה שבחרתי. הרשימה ארוכה והתסכול ענק וכל מי שאומרת "אוף מחר שוב לקום לעבודה" אל תקחו שום דבר כמובן מאליו. לא שאני הייתי צדיקה אבל זה לא מובן מאליו שיש סיבה לקום ובמיוחד אם זה למשהו שאתה יודע שאת/ה אוהב את זה.
זה לא מניפסט כמה חשוב לעבוד – ממש לא. גם אני התבאסתי ולא תמיד הייתי מאוהבת בעבודה, אבל ביום טוב ועכשיו יש יותר – אני יודעת שיש לי בשביל מה לקום זה עושה לי את היום כמעט למשובח . לעשות שופינג זו מטרה נעלה וגם לשבת בקפה זו מטרה נשגבת -לא צריך תמיד פרוייקט לאומי למרות שזה חשוב לא פחות והרבה מאד פעמים אפילו יותר.
למזלי יש מתחת לבית פינוק בצורת בית-קפה שאני ממש גולשת אליו כמעט כל בוקר ויושבת שם שעתיים שלוש כדי לשמוע מה עניינים ומה השתנה. אני יודעת שזה יישמע מוזר אבל אני מקנאה. אני מקנאה באלה שעומדים בתחנת האוטובוס ממול ומקטרים על הבוס או על מה שמחכה להם בעבודה.
אני מקנאה באלה שאומרים שאין להם דקה זמן לנשום כי יש להם המון עבודה. כן, אני יודעת שזה לא ממש חשיבה רציונאלית ובטח פעם גם אני עשיתי את זה אבל היום אני גאה בכל נסיעה וטיול בביאליק או בקניון איילון.
צריך ללמוד לתת ביס ענק בשביל לעשות את החיים טובים ומהנים. לא תמיד צריך פרוייקטים, לפעמים סתם לשבת על שפת הים או טיסה לארבעה ימים או קפה עם חברות או איזו מחמאה שקיבלתי ככה סתם – זה מהות החיים. אלה החיים הטובים.
אני אומרת שאפו מכל הלב לכל הבנות ולכל מי שעבר את המסלול הזה וצמח וגדל והמשיך הלאה ואפילו הגיע למקומות הרבה יותר טובים. יש לנו הרבה מאד שעשו והצליחו ואלה הרוב – וצריך לזכור את זה
יש כאלה שממשיכים במלחמה מכל מיני זויות בכל מיני דרכים עם כל מיני מעצורים בדרך, אבל זה סתם מציק ועושה את העניינים קשים , כואבים ומפחידים יותר.
נכון, זה מבאס ומפחיד (ואני לא מאמינה למי שתגיד שהיא לא פחדה או פוחדת) וזה משהו שילווה כל אחת גם אם הצליחה והפכה לוונדרמן.
למה אני כותבת היום את המילים האלה כי ממני אתם שומעים דברים אחרים בדרך כלל. אני כותבת כי חשוב לי מאד שתזכרו בקרוב (מבטיחה לי) נפגש באיזה פעילות תרבותית או סתם על כוס קפה או טיול חו"ל. בינתיים- לכו לאן שצריך.
מישוש של רופא ובדיקה שמועכת ציצי -כולה שעה אחת וזה מה שיכול להציל חיים.
לכו תבדקו -אל תגידו מחר