גלוש היקרה,
זכיתי להכירך במסגרת ההתנדבות שלי בחוג אתגר, חוג טיולי השטח של עמותת אתגרים.
גלי, הלב והמוח מאחורי החוג שלנו.
מאחורי ומלפני, בעצם.
בסנפלינג בגלבוע עם המדריך שני
תמיד מכירה את השמות של כולם. כולל את אלו שבאו להתנדב לפני חמש דקות. את כל השינשינים, החברים המתנדבים.
אין קבלת שבת בלעדיה, אין טיול בלי שירונים או חידונים של גלי.
תמיד עוזרת במה שרק אפשר.
כשהרגשתי שאני צריכה עזרה בניהול הקבוצה שלנו בפיסבוק ישר פניתי לגלי. "אבל אני לא כזה מבינה בזה". ככה גלי אמרה. ואני אמרתי לה "את מבינה גלי, ואת תהיי עזרה גדולה".
וככה היה.
התרגלתי לכתוב בקבוצה שלנו: "אנחנו מודיעות", או "גלי ואני מבקשות", והיום, כשהייתי צריכה להודיע לכולם, פשוט לא ידעתי מה לכתוב.
בסוף פשוט כתבתי "אני מצטערת להודיע".
בסקי-חול בדיונות בנגב
עם דפנה והילדים בתצפית בכחל אחרי טיול
לפעמים, כשדיברנו על בעיות בריאות או דברים לא שמחים את אמרת "עזבו בואו נעבור נושא".
כי למרות הכל את היית תמיד בשמחה.
אהבת כל כך לעשות דברים. לצאת ולטייל, לראות ולחוות.
אהבתי לספר לך את כל הסיפורים שלי. ידעתי שתמיד את מקשיבה ומגיבה ומתעניינת בכל כך הרבה דברים. השיחות שלנו בדרך לטיולים נגעו בכל נושא שבעולם.
ביום שישי בצהריים, הפעם האחרונה בעצם שראיתי אותך, את לא רצית שאכנס איתך לצילום רנטגן, כי שמרת עליי.
אמרת לי: "עזבי, את תחכי בחוץ. יש פה קרינה. "
חיכיתי לפני שהלכתי, רק להגיד לך שלום. מתוך חדר הרנטגן נופפת לי לשלום.
ידעתי שאראה אותך בשבוע הבא בדרך לטיול בכרמל בשבת בבוקר. שתבואי לאסוף אותי עם האוטו התמיד-נקי שכמה שלא אנקה את האוטו שלי הוא לא יצליח להיראות כך.
על הגילגולון בטיול בנגב הצפוני
גלוש היקרה לי מאוד.
אמרתי שלום והלכתי,
לא חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך.
לא תכננתי מה להגיד.
לא חשבתי שאני אעמוד בסיטואציה הזו.
אוהבת אותך מאוד.
יושבות בבית קפה בערב חג כלשהו