מיכאלה וסארו גם

בחורה עם מחשב נייד

מה גורם לבן אדם, עם משפחה וילדים מרעיפי נחת וקורת רוח שבדיוק הגיעו לגיל הנפלא שבו ההורות מאוזנת עם החופש האישי, עם קריירה משגשגת,  עדנה כלכלית ושאר גלגלי עזר לנוחות מירבית – לקום באמצע החיים, להמר על כל הקופה ולשעוט לעבר הלא נודע ששורשיו בחלום נושן ורומנטי בדבר הצלת העולם (או לפחות הצלתם של ילדי העולם העזובים..)?

המון פעמים נשאלתי "למה"? או באופן פחות אלגנטי: "מה בדיוק עבר לך בראש"?

ובכן, אין לי תשובה טובה מדוע לפני כמה שנים, עזבתי משרה בכירה ומתגמלת היטב, בעל ושני ילדים מתבגרים מופלאים (לא משפחה מושלמת חלילה, חורקת פה ושם – אבל איך אומרים? משפחה טובה פלוס..), ממש פסע מהחופש שלנו כהורים לילדים שאוטוטו יפרחו מהקן וישאירו לנו נתח נכבד של זמן לעצמנו, לחברינו, לנסיעות אקזוטיות וספונטניות בעולם – ואחליט לקחת פנייה חדה מדרך המלך לשביל צדדי ולא נודע – ולקבל לביתנו המוכר שניים גורים, זרים, ילדים של אחרים ולהפוך את התא המשפחתי כולו ל"משפחת אומנה".

באותם חודשים, כשהתהליך כולו רקם עור וגידים – עוד לא ידעתי מה זו בכלל "אומנה" ומה המשמעות שלה ועם איזה מורכבות יאלץ אותנו המסע הזה להתמודד. אז, באותם ימים, היה בי צורך עז, בלתי ניתן לעצירה, אטום לרעשים חיצוניים, בלי הרבה הסברים לעצמי או לאחרים. מבחינתי, היה מדובר בחלום ישן נושן שהמתנתי די להגשמתו. היתה לחלום כותרת. רומנטית משהו. בחלום דמיינתי ילדה אסופית ועזובה (קריאת יתר של צ'ארלס דיקנס בילדותי) שאהפוך לנסיכה (או במילים פרקטיות לקצינה מצטיינת בצה"ל, זהובת צמות ועילוי בשדה אקדמי כלשהו). מאוחר יותר הסתבר שחלומות הם דבר נפלא אבל לרוב אין להם קשר עם המציאות אלא באופן עקיף בלבד. כך או כך, מהרגע שהצבתי מטרה כולל דמות הילדה הקסומה שאציל  – לא עצרתי באדום. בערך 8 חודשים אח"כ קיבלנו 2 בנים. אף אחד לא נשא על ראשו צמות זהובות. החלום התחלף למציאות. מאז כאמור נשאלתי פעמים רבות למה. אף פעם לא היתה לי תשובה מדויקת לשאלה הזו.

ממש לאחרונה סיימתי לקרוא את "מיכאלה" של מירה מגן. ספר טוב. מתחיל באיטיות גמלונית משהו ואח"כ שועט קדימה. "מיכאלה" הוא מסוג הספרים שמשאירים בי מועקה שמלווה אותי לא מעט זמן אחרי שסיימתי לקרוא אותו. כל סיפור על ילדים החיים בצילם של הורים לא מתפקדים או בנפקדותם שורט את לבי. חוסר האונים שלהם, הפקרתם , אובדן האמון שלהם בעולם המבוגרים גורם לי אי שקט וחוסר יכולת להכיל ולעמוד מהצד.  כך עם כתבות אמיתיות העולות מעת לעת במדיה וכך עם יצירות ספרותיות. אולי אלה הם חלק מהתשובה המורכבת ל"למה?".

את "סארו – הדרך הביתה" ראיתי להערכתי חמש או שש פעמים. פעם אחת עם בתי הבכורה ופעם אחת עם אחד משני ילדי הלב שלי. בשאר הפעמים בכיתי לבד. בכל פעם מחדש כאילו בפעם הראשונה. עצם הידיעה שמאחורי הסרט המרגש הזה עומד ובועט סיפור אמיתי – הביאה אותי להזדהות עמוקה עם אותה אימא אוסטרלית מאמצת מופלאה. למרות השונות הגדולה בין סיפור חיי וחיי משפחתי מסיפורו של סארו ומשפחתו – התמונה הזו של מפגש האמהות בסופו של הסרט מוכר לי ומרגש אותי בכל פעם מחדש. כך גם המפגשים האישיים שלי עם אמם של ילדיי.

משהו תמיד קרא לי לתקן דברים. לא כאלה הנדרשים בחוש טכני – בזה אני כישלון חרוץ. אבל הצורך לתקן תפרים שנפרמו באריג העולם האנושי – תמיד קרא לי ולא איפשר לי להתעלם מקיומו.

אני מזמינה אתכם להיות שותפים למסע שלי בשביל האומנה המפותל, להכיר את הצועדים בו, את האתגר שבצעידה בשביל לא מסומן. את הפריחה המרהיבה שלעתים מתגלה בו מעבר לפינה, כמו גם את המהמורות והסלעים המשובצים לכל אורכו.