מיינדפולנס מפתיע בחול המועד – על רגעים לנצור

גיחה קצרה ולא מתוכננת על רכס בזכרון יעקב הציפה בי זכרונות, ריחות וגעגועים. רגעים לנצור של אושר צרוף. את החופשה הזאת ביליתי עם בן זוגי ועם הספר 'הדבר היה ככה' של מאיר שלו.

כשאני יוצאת לגיחה קצרצרה של יומיים, לא תתפסו אותי בלי שני ספרים. בדרך כלל אחד כבר באמצעו, כדי שלא אמצא את עצמי עם ספר רע (האם "אין ספר רע- יש ספר שרע לו" תופס פה? או שאני יכולה להרשות לעצמי בבלוג שלי, על שני קוראיו הנאמנים, להיות פחות פוליטיקלי קורקט?) ועוד אחד, עוד ספר רזרבה, לכל מקרה שלא יבוא.

מתמסרת לשמש, לאוויר ולנוף

הזכרון שלנו מתעתע לפעמים, אבל בסופו של דבר אי אפשר לבלבל אותו. ריחות מסוימים באוויר יחזירו אותנו באחת לתמונות ברורות של ילדות, בתנוחה מסוימת, באור מסוים, בפינה בבית של סבתא. בדומה לכך עובד הדמיון האסוציאטיבי שלי.

במיוחד בשנים האחרונות, בכל מקום שאליו אלך, ילווה אותי ספר. אם נהניתי מהספר או חוויתי חוויות בלתי שגרתיות כאלה ואחרות, לעד שורות מהספר תהיינה צרובות בדמיוני עם אותם נופים.

אבל נניח לרגע לספר המושלם שליווה אותי אתמול ושלשום. אחזור אליו תיכף.

ניחוח הפריחה האביבית על הרכס מול הים בזכרון יעקב, הזכיר לי את הבית של סבתא. הבית שביליתי בו ימים וערבים רבים בילדותי. הבית בשיכון ותיקים בחולון. לסבתא וסבא על שבעת ילדיהם (ותקופה ארוכה גם חמותו של סבא) ומשכורת דחוקה של פועל בניין, היה משק עזר. אבל בילדותי באמצע שנות ה70 בואכה שנות ה80 של המאה הקודמת במילניום הקודם (!) היה זה בית קטן, צנוע והוא הילך עליי קסם רב. בית בן שניים וחצי חדרים עם חצר קדמית וחצר אחורית, שבה עשיתי צעדים ראשונים בפינג פונג מול בני הדודים שלי בימי חג). אבל בימי שגרה, היו פחות בני דודים ויותר זמן פרטי שלי ושל אמא אצל סבתא. שביל אמצעי הוליך אל המרפסת הקדמית. משני צידי השביל היו עצי הדר שהפיצו ריח משכר. בדרך כלל הריח התערבב עם ריח המלית שסבתא הכניסה לקובה הסורית שהכינה. או ריח המעודה – הידוע בכינויו סופריטו בקרב הספרדים. או כוסא מחשי, שזה קישואים ממולאים בכל טוב (בשר טחון ואורז) עם רוטב בעל חמיצות מדוייקת. כזאת שאמי שתחיה עדיין לא מצליחה לשחזר. זה סימן שהיא עדיין בעלומיה.

קירות בטון בתוך מבוך קסום ומטפס

אני צועדת לאט עם אמא ועם אחותי הפעוטה. עשר דקות הליכה ממוצעת מהדירה שלנו. לפעמים אמא מרכיבה את אחותי הקטנה על כידון האופניים ואותי מאחור. שם מעבירים כמה שעות צהרים נעימות ואפלוליות בחדר, ששימש כסלון של סבתא.

הזכרונות עם סבתא ז"ל ואמי ואחותי תיבדלנה לחיים ארוכים, צפים בי כשאני עוברת בתוך מבוך שנעים ללכת בו לאיבוד. אני פוסעת במבנה בטון פאר הארכיטקטורה הברוטליסטית של שנות ה-60', שלאורכו ובתוכו צמחייה ים תיכונית עבותה (ראיתי גם סיגלית אוסטרלית שבגינה שלי לא שרדה מתחת לעץ נשיר). מבנה שזיכה את יוצרו, יעקב רכטר, בפרס ישראל לארכיטקטורה. ההיזכרות בניחוח ההדרים בחצר הבית הישן בחולון דווקא כשאני פוסעת בתוך מחמדיו של המבצר הברוטליסטי לא מפתיעה אותי, שכן אני שקועה בספר של מאיר שלו, שמתאר את קורות משפחתו החקלאית מנהלל מצד אמו.

מדרגות מפתיעות

שם הספר הוא 'הדבר היה ככה'. בוירטואוזיות האופיינית לו, שופע בהומור והשנינות האופייניים, מפליא מאיר שלו לתאר את חיי ההתיישבות העובדת על קשיחותה, צניעותה והאידיאולגיה התמימה שאיפשרה לה לבנות את הארץ הזאת. בלי ציניות.

לא יכולתי לבקש ספר ראוי יותר לגיחה הקצרה עם בן זוגי לבית ההבראה ההסתדרותי שהפך למלון יוקרה, על רכס זכרון יעקב ומעל הים התיכון. למטה הטמפרטורות חמות מאד, סביב ה30 מעלות סלציוס. פה למעלה, על הרכס, הרוח קרירה ומעיפה את חלוקי הרחצה ואת משענת מיטת השיזוף עליה גופינו מוטלים וממנה קשה עד בלתי אפשרי עבורנו להיפרד.  

מעבר לנקודות

באמצע החיים, בתוך קלחת של לחצים עסקיים, טרדות משפחתיות, דאגות רגילות וחרדות אחרות, מצאנו את עצמנו בגטאוויי שאי אפשר לתארו אלא כקסום להפליא וכזה שלנצח ייזכר בתולדות הזוגיות שלנו. בכל זאת, הוא היסטוריון במקצועו ואני אוהבת לשתף וללהג ויש לשנינו ראייה היסטורית משהו. בהביטי על העלים שנעו ברוח הקרירה בין כתליו האדירים של המבנה המרשים הזה, בתוך מבוך של התעלות נפש, הערכתי באותו רגע את הרגע. אם תרצו, מיינדפולנס בחול המועד. וההיסטוריה כפי שכולנו מכירים או מבינים באינטואיציה, רצופה ברגעים אינספור, טובים וטובים פחות, מיעוטם צפויים, רובם מפתיעים. והבלוג הזה אוצר את רגעי האוצר, שאני אוהבת לשמור.

נוף

ronitrubin
זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי