כבר תקופה ארוכה שאני לא כותבת. משהו בי נכבה, כאילו איבדתי את חדוות היצירה שבתוכי. יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, לעצמי, אבל המילים לא נשמעות לי. בכל פעם שאני יושבת לכתוב אני מתקשה להוציא החוצה את סערת הרגשות, המילים שתקועות בפנים. כאילו איבדתי את הליגטימציה לדבר על זה. או שאולי זו בכלל אני שעוצרת את עצמי מלכתוב…
אני כותבת לך ה"מחלימה" מי בכלל נתן את ההגדרה הזו? "מחלימה" "החלמה. ההגדרה היבשה מדברת על הרפאות, הבראה. אבל האם באמת אחרי שאנחנו פוגשים בסרטן אנחנו נרפאים, אנחנו מבריאים? האם הנפש שלנו מצליחה לשכוח? האם הגוף שלנו מצליח להתגבר?
ומי מוגדרת כ"מחלימה" מי מוגדרת כ"בריאה"מה מניין השנים שמגדיר אותנו ככאלו. שנה? שנתיים? חמש? ואולי בכלל עשר?
אני נפגשת עם מאות נשים שפגשו בסרטן. ולכולן מכנה משותף אחד. המפגש הזה ישאר לנצח בזכרון, העננה הזו תמיד תרחף מעל ראשנו. הצלקת הזו חרותה על גופנו.
מידי פעם אותם עננים יורידו גשם, קולות ומראות של רעמים וברקים ירעידו את נפשנו. אבל מידי פעם תופיע קשת מרהיבה, וענני כבשה לבנים ורכים יעטרו את השמיים וכל מה שנרצה זה להתכרבל בתוכם ולהניח את הראש בשלווה.
המילים האלו נכתבות לך מחלימה יקרה,
נכון שעברת דרך ארוכה? נכון שאת גאה בעצמך?
נכון ששינית כמה דברים בחייך? אולי קטנים אולי משמעותיים.
נכון שלמדת להעריך את עצמך ואת הכוחות שלך? וגם למדת לזהות את החולשות.
נכון שאת כבר פחות שמה את עצמך במקום האחרון? ולפעמים עושה בחירות, שלא כולם אוהבים. אבל, כבר לא ממש אכפת לך מה אחרים חושבים כי את שמה את עצמך במקום הראשון.
ונכון שאת רוצה לטרוף את החיים? כי את יודעת שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר.ולפעמים את מנסה גם בכוח להכניס אנרגיות טובות אל תוך חייך, אבל אז את נופלת לאותם "שטויות" שמעסיקות אותך במקום. ואותן מחשבות "שטותיות" ממגנטות אליהן את המשפטים ה"חכמים" האלו שאנשים אוהבים להגיד "מה את חושבת על זה, העיקר את בריאה" "באיזה שטויות את מתעסקת, העיקר את בריאה". כאילו המפגש שלך עם הסרטן שלל ממך את הזכות להתעסק עם "שטויות" כי "העיקר שאת בריאה" ואז את מאמינה להם וכועסת על עצמך ועל המחשבות "השטותיות" והכל כך בריאות האלו שמתגנבות אל תוך חייך. אבל אני אגלה לך משהו, זה בדיוק הזמן להתעסק באותן "שטויות" זו בריאות אמיתית.
ונכון שבלילות לעיתים המחשבות מדירות שינה מעינייך? לפעמים הן גם אוהבות לעשות את זה ברגעים של אושר. כאילו אומרות לך "מה את שמחה כל כך אולי אני שם מחכה כדי להפיל אותך"
ונכון שהכאבים האלו, שתוקפים את הגוף שנחלש מזכירים לך כל פעם מה עברת? ולפעמים הכאב הזה, שתוקף, שאולי בכלל זה עניין של גיל או שריר שנתפס בשיעור ספורט. אבל כל זה לא מונע ממך לרוץ בלהיטות אל ד"ר גוגל ולקרוא על כל הגרורות שמתפשטות לך ברגעים אלו בגוף. כי הרי שלושה דברים ממה שכתוב את מרגישה (ולא משנה בכלל שזה תקף לעוד מיליון ואחת מכאובים "פשוטים"שלא מצביעים על שום חולי שמחלחל בגופך)
ונכון שלפעמים את מרגישה כל כך לבד? שאף אחד לא מבין אותך חוץ מאלו שפגשו את אותו ממזר? את הפחד הזה שיש לך לפני כל בדיקה שיגרתית (גם אחרי עשר שנים). של הכאב הזה שתוקף, של המחשבה הזו שחודרת? ואז אומרים לך (או שאת לעצמך) למה את ממשיכה להיות בכל הקבוצות האלו? אולי בכלל את תקועה בתוך העבר החולה ולא משחררת את עצמך אל תוך ההווה הבריא?
ונכון שלפעמים את משחזרת מה היה קורה אם לא פגשת בממזר הזה שהתגנב פנימה? וחושבת על אותם אנשים שבחרו להתרחק ממך או אלו שאת בחרת לשלחם מעליך? או שאת מנסה לשחזר איך היית פעם והאם את מרוצה מ"האני" החדשה שפרצה אל תוך חייך?
ונכון שלפעמים את תוהה על הקשר בין גוף ונפש, על "מחשבה מייצרת מציאות" וההסברים האלו שאת אומרת לעצמך "אני יודעת למה הגיע הסרטן אל חיי, יש משהו לא פתור שגרם לו לחדור פנימה" האומנם? ומיד אותן שאלות תופסות את מקומן במחשבותייך ומחפשות תשובות האם את חוזרת על אותן טעויות? האם הבחירות החדשות שהכנסת אל תוך חייך הן הנכונות לך, הן אלו שיכניסו בריאות אל תוך חייך?
ונכון שיש את הימים או התקופות האלו שהאנרגיה כל כך נמוכה, הרגישות כל כך גבוהה, הכעס על העולם שלא מבין אותך גואה. ואת שואלת את עצמך: האם אי פעם הצלקת הזו כל כך תתעמעם עד שבכלל אשכח שהיא היתה שם אי פעם?
ונכון שלפעמים מגיעים הימים האלו, והם כל כך עוצמתיים שלעיתים אין לך את הכוחות לעזור לעצמך? ולעיתים את מרגישה שאת טובעת כל כך עמוק שכבר לא נשאר לך אויר לנשימה וכל מה שאת צריכה שיזרקו לך גלגל הצלה. ואותו גלגל יכול להיות רק מישהו שיקשיב לך בלי לשפוט, אולי חברה טובה או בן/בת זוג מכיל או שאולי איש מקצוע או תרופה מרגיעה.
ונכון כשאת שומעת על עוד מישהו שאת מכירה שחלה או אחרת שחזר לה למרות הססטיסטיקה או חברה טובה שהלכה לעולמה וכל ידיעה כזו מפרקת אותך לגורמים קטנים קטנים עד שאת לא תמיד מצליחה להחזיר את חלקייך לאותו שלם שמרכיב אותך. ובכל פעם שאת מתפרקת לרסיסים את מרכיבה את עצמך בעבודת נמלים כדי לחזור להיות שלמה יותר. אבל לפעמים חלק אחד הולך לאיבוד, ואחר נשחק ולא מצליח להשתלב בתוך הפאזל הגדול של היותך והתמונה כבר לא כל כך בהירה וברורה?
ונכון שהתנודות האלו במצב הרוח שמתקיפות מידי פעם מעייפות? הרגישות הזו, הכעס שמתפרץ לפעמים נראים מוגזמים. ואת בכלל שכחת מה הטריגר שעורר אותם, שכחת מה גרם להם להתעורר בעוצמות שכאלו. וכשאת נרגעת את מלאת ביקורת עצמית על שאחרי שהחלמת את מכניסה אנרגיות כאלו אל גופך.
ונכון שאת עסוקה במחשבות האלו איך אני שומרת על הבריאות שלי? על המחשבות שלי? איזה תוספים לקחת? איזו תזונה? כמה פעמים בשבוע לעשות ספורט? מרחיקה, לעיתים במאמץ רב, כל רגש שלילי שמזדחל אל תוך ליבך ומיד מעורר את אותו מנגנון שעומד כמו שוטר ומהנהן עם ידו בתנועות של "נו נו נו" "הרי אמרתי לך שמחשבות מייצרות מציאות אז למה את מכניסה אותן אל תוך חייך?"
ונכון שאת נלחמת לא פעם בעצמך לשכוח את מה שהיה אבל זה פשוט לא עובד. זה חי ובועט וקיים וזה חלק בלתי נפרד ממך, מההיסטוריה שלך, ממה שהופך אותך למי שאת "ביום שאחרי"
החיים הם למידה אחת גדולה כמו ספירלה שמסתובבת ועולה. בכל פיתול של הספירלה יש את החלק של הירידה ואחריו בפיתול הבא מגיע החלק של העלייה שמעלה אותנו עוד שלב בהתפתחות.
ואנחנו, אותם אלו שנגענו בפחד, היינו במעמקים, מכירות את התחושה הזו. כל ירידה כזו זורקת אותנו לאחור.
אבל ברגע שנפסיק להלחם בכל זה. ניתן לנו להיות גם בימים שהמיכל שלנו מלא ומוצף. כשכל מה שנכנס פנימה רק מציף אותו ומעלה אותו על גדותיו. ניתן לגוף ולנפש שלנו להיות גם במקומות החלשים והפגיעים. ניתן למים לשטוף אותנו פנימה ולעיתים אף לאפשר לנו להטביע את עצמנו בתוכנו. נקבל את זה שזה חלק משגרת חיינו. נמצא בתוך הסערה הזו את השקט, נשחה נגד הזרם אולי גם נבלע קצת מים ונשקע.
אבל נזכור תמיד שכבר הוכחנו לעצמנו איזה כוחות יש בידנו, אילו תעצומות נפש קיימות בנו. כמה גאות אנו בעצמנו על הדרך שעברנו, כמה דברים נפלאים גילינו על עצמנו ועל החיים. כמה למידה היתה בתוך המסע הזה אפוף עליות ומורדות. כמה משמעות יש לנו בעולם הזה וכמה אנחנו לא "מתבזבזות" יותר ומדייקות את מי שאנחנו רוצות להיות.
נבין שאותו חלק בספירלה המפותלת של חיינו זה בעצם עוד שלב בדרך לעלייה לעוד שלב התפתחותי וחקר עצמי על המהות וההכרה של מי אנחנו.
עוד שלב בדרך להערכה ולחיבוק שלנו את עצמנו!!!
אז מחלימה יקרה,
ארבע שנים אחרי, גם אני מפחדת, גם אני עצובה, גם אני מאושרת, גם אני בוכה וצוחקת, גם אני עדיין שואלת אינספור שאלות גם אני לפעמים מתעסקת ב"שטויות" גם אני עפה על החיים ולפעמים גם נופלת.
אבל בעיקר אני מקבלת בשלווה את אותם רגעים, מבינה שהם תמיד יהיו חלק ממני, נותנת להם לגיטימציה להיות נוכחים (אבל שלא יתלהבו יותר מידיי, זה לא יהיה יותר מידי זמן) ומאפשרת להם להתמוסס מעצמם עד הפעם הבאה.
וכמילות השיר:
"זו מתנה להיות אתה
תנשום עמוק מהר תראה
חלל ריק נועד להתמלא
בסוף זה מסתדר תמיד
תזכור שזה גדול בחשכה
תהיה טיפה סבלני
בסוף כל הלילות הייתה זריחה"
"שהכאב ימצא לו חברים" / ים רפאלי
בסוף זה מסתדר תמיד
זכרת לקבל את המצב
תהיה טיפה סבלני
תראה מה שחשוב עכשיו
זה בטח אמיתי וזה כואב
לא כל כך פשוט לאבד את הלב
בסוף זה מסתדר
גם כשנראה
שאתה רחוק מזה
רחוק מעצמך
שהכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה
אתה סיימת לוותר
על האמת שכל יום מבפנים
היא צועקת שכבר די לה
עוד מחכה שתתעורר
עוד מחכה שתתעורר
בסוף זה מסתדר תמיד
תזכור שזה גדול בחשכה
תהיה טיפה סבלני
בסוף כל הלילות הייתה זריחה
זה בטח אמיתי וזה כואב
לא כל כך פשוט לאבד את הלב
בסוף זה מסתדר
גם כשנראה
שאתה רחוק מזה
רחוק מעצמך
שהכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה
אתה סיימת לוותר
על האמת שכל יום מבפנים
היא צועקת שכבר די לה
עוד מחכה שתתעורר
עוד מחכה שתתעורר
זה זמן ליפול על המיטה
זו מתנה להיות אתה
תנשום עמוק מהר תראה
חלל ריק נועד להתמלא
והכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה
אתה סיימת לוותר
על האמת שכל יום מבפנים
היא צועקת שכבר די לה
די לה..
ותקשיבו לשיר העוצמתי הזה >>>
[youtube V44t_SxTbFE]