חגגתי יום הולדת חודש שעבר. כן אני בת 43 וחשבתי על השיר שריטה שרה: "לא כל כך יפה ולא בת 16 אבל יודעת משהו על העולם הזה…" ואפשר להגיד שזה העלה בי חיוך ומחשבה. עברו 3 שנים מאז משבר גיל 40 שחוויתי, אותו משבר שהעלה בי את השאלות הגדולות של החיים: מה אעשה כשאהיה גדולה, לאן השביל הזה מוביל, מה הייעוד שלי, מה המטרה ועוד הרבה שאלות גדולות וחשובות שלא היה לי להן מענה. אז כתבתי לי בפנקס שלי ביום הולדת 40 את כל השאלות האלה בניסיון למצוא להן מענה. כתבתי מטרות, כתבתי על שאיפות ומאווים איפה אני רואה את עצמי עוד 5 שנים, על רצון לשינוי, על בחירות בחיים, עליי כאישה, כבת זוג, כאמא לילדים, עליי כבת להורים, כאחות לאחים, על בחירות והחלטות בחיים, על אופי רגזני לפעמים, על רוך שהייתי שמחה שיהיה נוכח יותר בחיי, על פתיחות ועל שיח משתף ועוד דברים רבים שצפים ועולים כשיש יום הולדת, ועוד בגיל 40. והנה אני בת 43 והשנים חלפו ביעף כי הזמן טס זה לא יאמן. הולכים לישון, קמים בבוקר לשגרה כזו או אחרת עושים מה שעושים, הולכים לישון ומתעוררים יום אחד ומבינים שחלפה שנה. מחשבה מפחידה! בכל מקרה, הנה אני בת 43 ונזכרת שיש בתיק שלי פנקס שפעם כתבתי בו כמה דברים, התחייבויות כלפי עצמי. אבל אני פוחדת, פוחדת לפתוח את הפנקס ולבחון אם כל אותן מטרות שהצבתי לעצמי התממשו או שאני לפחות בדרך להגשמתן. נכון נתתי לעצמי 5 שנים להגשמתן אבל חלפו כבר שלוש שנים, הן לא חלפו הן טסו ואם עדיין לא עשיתי שום צעד בדרך להגשמתן אז גם השלוש שנים הבאות יחליפו ביעף ואני אתעורר בבוקר קיצי אחד ליום הולדת 45 וכנראה גם אז אפחד לפתוח את הפנקס. אז מצאתי את עצמי חושבת על הפנקס הזה במהלך כל יום שישי של יום הולדתי, חושבת ומשקיטה את המחשבה, מתעסקת בדברים "גדולים וחשובים" אחרים רק כדי לא לזכור שהפנקס שם, בתיק מחכה לי שאפתח אותו. וכך עבר לו יום שישי של יום הולדתי מבלי שאזרתי אומץ ופתחתי אותו. וכך קרה שבמקרה או שלא במקרה (כי אין מקריות בחיים, כך אני מאמינה לפחות) הייתי לבד בבית בשבת בבוקר, ושבת בבוקר לבד זה דבר נדיר, לפחות בשבילי אמא ל-2 ילדים, אבל יצא כך שכל אחד הלך לעיסוקיו ואני נותרתי לבד. אתם מכירים את התחושה הזו שכשאתם לבד, בשקט ללא הסחות דעת או משימות, פתאום צפות מחשבות, הרהורים, פתאום אתה יכול להתרכז בעצמך, לנוח לרגע משגרת היום יום ופשוט לתת למחשבות בראש לרוץ? אז נחשו מה צף ועלה? אכן כן, הפנקס! לא היה מנוס אלא לגשת לתיק בחדר השינה, לפתוח את הפנקס ולקרוא את מה שכתבתי, מה שהתחייבתי ביני לבין עצמי שחור על גבי לבן. לא היתה ברירה אלא לאזור אומץ, להתייצב מול עצמי, להביט במראה ולבחון האם משהו השתנה. אז ישבתי על הספה, היינו שם רק הפנקס ואני. נשמתי עמוק ופתחתי אותו, התחלתי לקרוא את תוכנו ואני חייבת לומר שהשד לא גדול כל כך, אומנם רוב הדברים לא בוצעו אבל חלקם כן. דברים משמעותיים בחיי כמו השינוי בקריירה ובחירה במסלול חדש אכן התגשמו וזה גרם לי לחייך ולהאמין שאם אני רוצה אני יכולה, שאם אני אוהבת משהו ויש לי תשוקה אני מסוגלת לעשות הכל. אבל מה עם הלא? מה עם כל מה שלא בוצע, שלא הצלחתי עדיין להתגבר בו על הפחדים, שלא יצאתי מאזור הנוחות שלי? אתם רוצים לדעת מה איתם? אז הנה אני מודה עוד לא עשיתי אותם. אני בדרך לשם עם ידיעה שאני יכולה, שהכל אפשרי אם רק ארצה. הפחד גדול, החושך, אני מפחדת. מודה!!! אומרת את זה וללא כל בושה, יחד עם זאת אני יודעת שהשד לא נורא ועליי לאזור אומץ ולנסות. בן זוגי מזכיר לי בכל יום מחדש שמטעויות ומכישלונות לומדים הכי טוב ועדיין אני מפחדת לטעות כנראה, אבל מה שחשוב הוא שלא וויתרתי וחוץ מזה יש לי עוד שנתיים ליעד (סתם… זה לא באמת נכון) לא וויתרתי כי אני זוכרת את החיוך, את התחושה הנעימה שהתפשטה בגופי כאשר הצלחתי. התחושה הזו של הצלחה, כשמתגברים על פחד וקופצים למים העמוקים ופתאום קולטים שאנחנו שוחים. התחושה הזו קיימת בתוכי, היא בוערת והיא תמיד תהיה שם כדי להזכיר לי שאני בדרך להגשים את הדבר הבא. אז עד יום הולדת 45 מתחייבת פה להגשים לפחות עוד 2 מהמטרות שהצבתי לעצמי. מקווה שלא אפחד לפתוח את הפוסט הזה שנה הבאה 🙂
מיומנה של מגייסת – פרק 2 רק על עצמי לספר ידעתי
