טוב…אז יומן ממש אין לי, יותר לפטופ, נייד ושאר מכשירים טכנולוגיים
עוד שבוע עומד להסתיים…ומגיע עוד סופ"ש , אחרי שבוע שממש לא הספקתי בו מספיק.
המרוץ הזה והג'ינגול הבלתי נגמר. לא, אני לא מתלוננת, בחרתי בזה, או שבעצם לא. יזמות חברתית היא סוג של וירוס, יותר נכון אש שבוערת , לפעמים נחלשת טיפה, עד שישנה תחושה שהיא אוטוטו נכבית, אבל בד"כ היא גבוהה וחזקה עד שממש צריך להיזהר שלא תשרוף אותך. מן אופטימיות בלתי נלאית, ניצוץ בעיניים, מחשבות ותכנונים שנכנסים עמוק לתוך הלילה, כשכולם כבר ישנים עמוק עמוק, שגובלת לפעמים אפילו ב…טיפשות מסוימת.
ההתקדמות היא איטית, לעתים איטית מדי (תמיד איטית מדי) .היא יכולה לייאש ואני כל כך אוהבת שהכול כאן ועכשיו, מישהו פעם קרה לזה "נהנתנות כפייתית". או פשוט היפראקטיביות מהולה ברצון עז לשינוי.
אני שכבר שנים נמצאת בתחום היזמות החברתית אשר לפניה הגעתי מהתחום העסקי, ניהלתי לא מעט שנים חברה בע"מ שהייתה בבעלותי, ניהלתי עובדים, מכירות, מערך לקוחות לא קטן, הקמתי חנות אינטרנטית , עוד שבארץ הכל היה יחסית בחיתוליו, הקמתי דף פייסבוק עסקי עוד ב 2007, ג'ינגלתי בין בית לעבודה, נראה לי שיחסית עשיתי זאת טוב. משהו היה לי חסר….האם באתי לעולם רק כדי לעשות לביתי ? ואיפה האימפקט החברתי מאחורי העשייה שלי? מה שדחף אותי להיכנס חזק יותר לתחום החברתי. התנדבויות, הצטרפות לתכניות של יזמיות בשיתוף עם גוגל (תכנית מדהימה לנשים ב"חופשת לידה" שבאות לעשות סטארטאפים מלוות בתינוקות שלהן, בהקמתה של הילה אוביל ברנר המדהימה) , הצטרפות לתכנית מדהימה של שדולת הנשים, למידה של ייעוץ עסקי שבעקבותיו הגעתי לעזור בהתנדבות מלאה לעסקים של נשים , הצטרפות לתכנית מעולה ומשנת חשיבה של ויצו "סדר חברתי חדש", לנשים מובילות בפוליטיקה ובחברה …..
עד שלפני שנתיים "התמסדתי" והצטרפתי כשותפה לטלי, ול"עבודה שווה" מיזם המקדם שוויון מגדרי במקומות עבודה. לנהל מיזם שהוא בר קיימא, שמוכיח עצמו כל הזמן הוא לא דבר פשוט. ואפילו מסובך מאוד. למדוד את האימפקט שלו, לוקח זמן. ויש דברים שהם יותר מדידים וכאלו שפחות. והכסף, אוי הכסף. הוא נושא רגיש אצל כל יזם או יזמית. בטח בתחום החברתי. עד שמפתחים מוצר או רעיון, לוקח יובלות (הכל מכסף מהבית, שהרבה פעמים אין), שיווק, מיתוג, ושוב דיוק למוצר ושוב שיווק, וגיוס מתנדבים ומתנדבות שבאים והולכים וחוזרים, תוך צורך ענק להביא גם להם ערך, גם להם את התחושה שזה שלהם, ובלעדיהם קשה ממש להתקדם. כולם עובדים בעבודות נוספות, ורק אני ושותפתי עובדות בזה 24/7, ללא תמורה כספית, ממממ. תמורה נפשית ורגשית ברור, אבל כמה אפשר להחזיק עם תחושה שאת מנסה לשנות את העולם, אבל בקצב שלך, ובלי להתפרנס. כשמסביבך את רואה את הרמת הגבות שמתלוות אליהן בד"כ ושאלות סקרניות: "נו? אז ממה את חיה?" , "את מתפרנסת?" ו"מיזם כמו שלך שמעודד נשים להתפרנס בצורה שוויונית לוקח מתנדבים ומתנדבות?" לפעמים השאלות האלו נשאלות סתם כך, ולפעמים הן כועסות ודוקרות את הלב. אני שדוגלת בשוויון , אני שדוחפת נשים לבקש שכר שווה, אני שאומרת לכל מי שרק רוצה לשמוע, וגם למי שלא, ש"יש לך ערך. אל תשכחי את זה!"….אני היא זאת שלא משלמת על העבודה שמתנדבים ומתנדבות עושים.ות עבור המיזם שלנו? והלוואי שהיה לי כסף לשלם להן, הן עושות עבודה מדהימה. (יש למיזם גם כמה גברים מדהימים שהצטרפו לא מזמן) ואז אני נושמת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי, שגם אני לא לוקחת משכורת כבר מעל שנתיים, ועוד קודם לכן התנדבתי תקופה בעזרה לעצמאיות. ואז אני מנסה לרגע להשתיק את המצפון שלי (מ….אני בד"כ לא ממש מצליחה). שלכל מיזם יש זמן צמיחה ובשלות. ואוטוטו זה יקרה, אני בטוחה בזה.
כי אם רוצים לשנות את העולם, או אפילו פינה קטנטונת בו, זה פשוט לוקח זמן.
ואז אני הולכת לישון שוב……מאוחר ממש, וקמה שוב ליום חדש !
הכותבת היא מייסדת שותפה ומובילה מיזם חברתי "עבודה שווה", לקידום שוויון מגדרי במקומות עבודה בישראל. www.avodashava.co.il פייסבוק https://www.facebook.com/groups/Avoda.Shava.For.Her/
