מחשבות על דרך

פעם בכמה זמן זוכה גם אישה עמוסת טף וכ"ו כמותי לרגע של שקט. ואז מתאפשרת התבהרות, חלקית.
התבוננות על דרך, על הדרך שלי.

בחורה עם מחשב נייד

בשלושת הימים האחרונים אני מתפקדת כאם יחידנית לבת אחת ויחידה.

הבכורה נשבעה אמונים לצבא ההגנה לישראל, כל הקומפלט, גוף נפש ורוח.

הקירח נטל את הבנים, יש להודות בעידוד נמרץ מצידי, ונסע הרחק לאן שהוא מעבר להרים. למזרח התיכון החדש. משם הם שולחים לי הודעות מאושרות ותמונות מגרות שמעלות לי זכרונות מימי הילטון טאבה העליזים.

בבוקר בו פרקתי אותם, נפרדת באושר גלוי, בעודי יושבת לבד באוטו הרגשתי איך השמחה מטפסת מאצבעות הרגליים ועד לקצה הקודקוד. שרתי עם הרדיו, נשמתי עמוק, ושוב ועוד פעם. על חשבון הזמן הפרטי שלי. האוויר שלי. במרחב שלי.

היום נראה כמשתרע בלי סוף, על אף שהשעה ארבע, שעת נטילת השמנמנה מהגן היוותה תיקרת זכוכית לאין ספור התוכניות שלי.

אפילו המנורה הכתמתמה שמעידה על תקלה עלומה באוטו לא הצליחה לכרכם אותי.

הבית עטף אותי. השמנמונת הייתה רגועה ומקסימה. הספקתי להשלים זמן קפה עם חברות. ועוד זמנים שהיה צריך להשלים. להדליק נרות עם חברים ולבד, רק הקטנה ואני. מוקסמות מן האש. ממלואה של החנוכיה.

כל הדברים ששמתי במקום אהבו את המקום שלהם. עובדה, הם נשארו שם!

הקרש של האסלה לא זע ולא נע.

חופשה מבורכת. שקט מופלא. מענג. מקל. משחרר. מאפשר.

אני חיה ברעש גדול. חיי אפופים בקולות בלתי פוסקים. כך היה תמיד. מאז ומעולם.

רעש מבפנים, דהרת סוסי פרא שכמותם ראיתי בעיניים רק שם, בפירנאים. לפרקים לפס הקול מצטרפת עמדת די ג'יי ואז יש גם דיסקו. לפעמים את קו הרקיע חוצה צווחת עורבים. אנחה מייסרת.

ומבחוץ, רעשי החיים. רעשים פריכים, קבועים ומשתנים. כאילו לועס מישהו לצד חיי דרך קבע כעכי עבאדי ולא יודע שובע.

לפני שנים אמרה לי חברה שאני לא כמו כולם, כוונותיה היו טובות. היא ניסתה לעודד אותי באחד מרגעי המשבר שלי. רגעי הדישדוש בהם נדמה שעל רקע חיי הזולת חיי תמיד דהויים, מתקלפים בקצוות ובעיקר איטיים, לא הולכים לשום מקום. לשום מקום מקובל. היא ניסתה בדרכה הגרפית המסודרת להסביר שיש לי נסיבות מקלות. אז נעלבתי עד עמקי נשמתי. וזה, עמקי נשמתי, עמוק.

היום אני מבינה היטב. אני לא כמו כולם. אף אחד לא כמו כולם. אבל אני, אני אחרת. בדרכי.

המקצה בו אני רצה את חיי. קו הזינוק, צבע ואיכות המסלול, נעלי הריצה שלרגלי. העדר חזיית ספורט יעילה למידת החזה שלי, קצב נשימותי. והאופק, קו הסיום. הכל שלי. הכל שונה. אחר.

אינני מצרה על כך יותר. אני לא מבכה את השונות. הדרך שלי, הפרטית, משונה ומעוקלת, מתאימה לי. למרות שחזיית ספורט טובה בהחלט הייתה משפרת את איכות הביצועים שלי…

וכך אני מוצאת את עצמי שוב ושוב, בניגוד מוחלט לאופן בו דמיינתי את חיי הנסיכות שלי בילדותי, ממציאה את הדרך שלי.

בחלומותי תמיד הופיעו אדני חלון פורחים. ניחוח פשטידה וסינר משובץ. אלה היו המוטיבים הויזואליים הקבועים.

סביבם רקמתי חיים שלמים. מחויכים, מוארים ובניחוח פשטידה בתנור. האמנתי בכל כוחי, בעוצמה של כושיה עצומת עיניים בזמן דרשת יום א' שכך יהיה: יהיה לי טוב.

שנים אחזתי חזק באמונות הללו. ולא נתתי למציאות לבלבל. שנים שרתי בלב רועד יחד עם מקהלה שלמה שיהיה לי טוב. והטוב הזה אחד הוא.

כל אפשרות אחרת נדחתה על הסף. בוטלה בתנועת יד מגרשת. דרך אחת. תמונה אחת. ריח אחד. ואם לא זה אז כשלתי. לא הייתי טובה מספיק. לא ניסיתי חזק מספיק.

עברתי כברת דרך, מתישה, מפחידה ומבלבלת. ובסופה, הבנה, שאין עבורי דרך אחרת. רק זו שלי המשונה, האחרת. הזוהרת. תערובת צבעונית, מטורללת. פרחונית מפוספסת. מילים היא מרוצפת.

האפשרות לחפש את הדרך שלי. להמציא אותה. להצמיח אותי שוב ושוב יש מאין מבהירה לי את אותה אמירה של פעם. והיא איננה מעליבה עוד, להיפך, היא משמחת ומרגיעה.

גם לי יהיה טוב. גם לי טוב. בדרך הפרטית שלי. והיא שונה, לעיתים מקדימה את זמנה ולפעמים כולה ניחוח נפתלין. לפעמים ארוכה יציבה וקבועה. לפעמים מתחלפת.

הרעש הוא חלק ממני. מהפנים ומהחוץ של חיי. אבל אינני פוחדת מהשקט עוד. אני לא פוחדת לבד. מותר לי להקשיב לדממה. שום חריקה מצמררת, ביקור זיכרון מהעבר לא יקח ממני אותי. מותר לי להקשיב לאין הרעש. ולנוח.

לא תמיד היא קלה לעיכול. הדרך שלי. לא תמיד אוהבי אוהבים אותי ואותה. את הדרך. אבל היי, לא התחייבתי על קונצנזוס, ככה זה כשרצים עם הלב, במסלול ייחודי משלי.

יש בה אמת בדרך. ואהבה גדולה. ואותי. כמותי. קצת אחרת.