מחשבות בשעת לילה מאוחרת

בלילה, כאשר קשה להירדם, המחשבות יוצאות במחול שדים

בחורה עם מחשב נייד

השעה שתיים בלילה.

אני עוד ערה וזה לא דבר חריג ובכול זאת תחושה מוזרה עופפת אותי. במבט החוצה אני רואה שהכול שקט, גשם חרישי יורד ללא הפסקה. אין זכר לסערה הגדולה שדווח עליה, אבל התחושה היא שסוף העולם קרב ובא.

מחשבות_800x800

ביום חמישי יצאתי עם חברה לטיול בצפון, התגעגעתי לנוף הירוק לפריחה ולמים.

היה בוקר נעים, השמש זרחה, אביבית, נעימה ולא חמה מדי, מזג אוויר, בדיוק התאים לטיול והעולם נראה כל כך יפה. שכחתי מכל הדאגות וגם מהקורונה  ואז לקראת השעה שתיים הכול השתנה. רוח חזקה נשבה, השמיים התקדרו, גשם, יותר נכון בוץ התחיל לרדת. המכונית הפכה את צבעה הלבן בין רגע  לחום ובקושי הצלחתי לשמור את השמשה הקדמית נקייה, ולראות את הדרך.

היום שהאיר את פניו אלינו בבוקר ,נתן ביטוי, עכשיו, לכעס גדול.

בהגיעי הביתה הגפתי את התריסים, הכנתי את החצר לסערה הגדולה, שתודה לאל, אלי היא לא הגיעה, אבל תחושה מוזרה של משהו חדש ולא טוב נשארה באוויר.

כבר שבוע שאני בקושי יוצאת מהבית, מין הסגר לא מרצון.

הצגה בוטלה, ממליצים לא לפגוש נכדים, חברות שבעבר קפצו על כל הזדמנות למפגש מחליטות שניפגש אחרי…

הבית מצויד במצרכי מזון, ספרים טלוויזיה עם "נטפליקס" ומחשב יש, לא משעמם אבל ממש עצוב. כבר יומיים אני צופה בסדרה, חיה חיים של אחרים, זה עוזר להעביר את הזמן וגם צפייה בצרות של אחרים משכיחה ממני את "הצרות" שלי. זה מוזר, כי לא באמת יש לי צרות אבל הקורונה מכתיבה את החיים וזאת צרה גדולה.

אולי זה שיעור לחיים, שיעור שנלמד ממנו להבדיל בין עיקר לתפל, להעריך את מה שטוב ולנסות לתקן את מה שרע. ליהנות ממה שיש לנו ולא לרוץ אחרי מה שעוד אפשר להשיג.

יש כל כך הרבה יופי והנאה בדברים הקטנים שסביבנו. השמש שזורחת, פרח שפורח, צחוק של ילדים, ארוחה טובה, טיול בטבע, שיחה עם חברים, סרט, הצגה, ספר….

מי ייתן והקורונה תעבור מהר מן העולם ותשאיר אחריה רק נס קטן, את היכולת שלנו להוריד הילוך בקצב החיים המטורף שלנו, להאט את המרדף אחרי עוד ועוד הישגים לא חשובים ולשנות את חיינו לטובים יותר.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.