| |||
נוסעת באוטובוס חזרה מעיר הבירה של כרתים.
חושך.
כשנסעתי באור, ראיתי את הים ונפעמתי מיופיו.
עכשיו, בחושך, אין זכר לים
מלבד הזכרון שלי.
לפעמים אנחנו לא יודעים כמה יופי נמצא מסביבנו.
לפעמים, מה שמציל
הוא זכרון מחזות האור.
והזכרון, קיים בתוכנו
גם בחושך.
עוגן.
ולפעמים הסכמה לאהבה, נראית לי כמריטה עצמית של נוצות הנפש המגוננות.