מחפשת השראה

בחורה עם מחשב נייד

חמש ורבע לפנות בוקר.

הבית שקט וישן. ואני מחפשת השראה.

זה מה שעשיתי גם אתמול בלילה עד אחרי חצות.

מדפדפת במחיצות שבראש. מחפשת את המילים המתאימות.

לוקחת נשימה עמוקה וצוללת שוב פנימה. למצוא את הצדפה שמכילה את הפנינה האחת.

זו שבאי הסימטריה שלה בגוון השנהבי החלבי תהייה ה-בדיוק.

גורנישט. כלום.

עולה לנשום. ברשת נעל ישנה וערימת אצות.

נושמת עמוק. שלוק מהתה.

תרגעי! אני מצווה עלי.

זו את, בכל ערימת עודפים את מוצאת השראה.

בכדור פלאפל. בגזם. בערוגה.

בשוק ברמלה.

בשיחה מקרית. במקלחת.

ברגעים שבהם הלב עולה על גדותיו מאושר חדש.

בלגזור ציפורניים.

בעננים.

בעמידה ברמזור, בשיחה שמתנהלת ברכב ליד. בהבעות הפנים.

בשיר.

היא תבוא אני אומרת. בזמנה.

זה לא שאין לי מה להגיד.  זו התחושה שהרצף. הקצב. שלל הדברים שקורים במקביל עושים את הפעולה ההפוכה.

בלק-אאוט. לא נשזרות לי המילים לעדי.

לא נוצרת לי השרשרת הזו, המגוונת המרהיבה.

לא היום. לא הפעם.

מחסום כתיבה.

שלוק מהתה.

תרגעי!

זו את שבכל גזיר נייר מתחבאת לך העבודה הבאה.

בגזע של עץ את מוצאת נשמה.

אפילו על העדרותה של ההשראה את יכולה להתפייט.

תראי, כבר כתבת 174 מילים על מה שלא נכתב.

בתנועת הוילון הקלה.

בבצק שתופח.

בהאזנה לנשימות של אחר. בשקט שהחושך מזמן. בצלילות הזו במיטה הגדולה.

בהכרות ממושכת.

בלאהוב. בלכאוב.

בלספור זמן.

רבע לשש. הבית ישן.

התה מתקרר.

אני נרגעת.

הנה, פנינת זיכרון.

אני נוסעת לפגוש את אבא בפריז. אנחנו מטיילים בין פה לבין שם בקרן רחוב שוק קטן. דוכנים של ירק ופרי.

תותים ופטל ואוכמניות. אגסים בגוון אדמה. בננות. תפוחי אודם.

תערובת מושלמת. מדויקת של יופי מתכלה.

אני עוצרת את הנשימה. העיניים מוצפות בדמעות.

משהו ברגע הזה שלם. בפשטות. בצבע.באוויר הבהיר.

זה רגע והוא חולף. והוא נשאר. כמעט 14 שנים עברו מאז.

אני נרגעת. הנה הן נערמות פניני הרעיון. גרעיני שפע של מילים.

התנועה בתוכי, במים האלה אינני פוחדת. אני צוללת מיומנת. על קרקע הפנים שלי מונחות הצדפות הנכונות. יש לי מספיק אויר בשביל לדלות.

היא מקופלת בכל מקום, גלויה ונסתרת. ממתינה.

היא זמינה, רק לגעת.

איזו הקלה.

הנה כבר כתבתי יותר מ300 מילה.

ממהרת לתפוס עוד שעה של שינה.

כי תיכף תכבוש השמש את השמיים. ותבוא המולה של יום ומעשים שיש לעשותם.

ומילים להגיד. וחיבוקים ומראות להתבונן בהם.

ונסיעה. וישיבה. ושיחה ושיחות נוספות.

וחיוכים ואין עוד לדעת למה לצפות.

כי בכל יום טמון פוטנציאל לסיפור חדש. למחרוזת מילים מרהיבה.

בכל רגע מקופלת פנינת הרעיון הבא.