בחודשיים האחרונים
במהלך עבודתי בבנק נתקלתי בסגנונות שונים של אנשים. סבלניים וכאלה שאינם, אמידים
ותלויי ביטוח לאומי, כאלה שאכפת להם ממי שעומד מולם וכאלה שחושבים שהכל מגיע להם
וכדו'. נתקלתי גם באנשים טובים מכל מיני סוגים כאלה שעזרו לדובר את שפתם להבהיר מה
ברצונו לעשות או שסייעו למבוגרים לחתום בחותם אלקטרוני, היו ביניהם גם אנשים שאכפת
היה להם מהפקיד היושב מולם ומלבד שיחה נעימה חפצו לתת שי צנוע כמו טיפ (כסף
שנאלצתי לסרב לו למרות חוסר הנעימות שבכך) או שוקולד וכדומה. כל המקרים והאנשים
הללו הם השגרה בבנק, אולם אתמול נתקלתי במעשה יוצא דופן שריגש אותי. אתמול הגיעה
לבנק אישה שרצתה למשוך כסף, אך המשכורת לא נכנסה עדיין והיא לא יכלה למשוך. לנו
הפקידים אין הרבה מה לעשות במקרה שכזה, מלבד לסרב או להציע הגדלת מסגרת אשראי.
במקרה הזה האישה התחננה ל200 ₪ והפקידה למרות הקושי נאלצה לסרב לה. שמעתי את השיחה
וכאב לי הלב, אך מה אני יכולה לעשות??? מסתבר שמי שאכפת לו מוצא דרך. האישה שבאה
לעשות אצלי פעולות שמעה כמוני את השיחה, גם לה התכווץ הלב ובשונה ממני היא עשתה
מעשה ונתנה שטר של 200 ₪ לזו שרצתה למשוך. מה אותר ומה אדבר? התרגשתי נורא!
אני לא יודעת אם
בתור פקידה זה בסדר שאתן כסף למישהי שנתקעה וממילא לא היה לי כ"כ כסף בארנק.
העניין הוא שבאותו רגע אפילו לא חשבתי על זה והיא כן וזה מה שעושה את ההבדל
בינינו. (האמת שכשאני חושבת על זה פעם מישהי נתקעה בלי יכולת למשוך ובלי כסף
לנסיעה הביתה ורציתי לתת לה כסף משלי. אני לא זוכרת למה בסוף לא הבאתי לה. מחשש
שזה לא אתי או כי מיד היא הלכה להגדיל מסגרת? אבל כסף לנסיעות זה לא 200 ₪ !)
בקיצור אני והפקידה
השנייה נשארנו מרוגשות מהמעשה הזה ופתאום הבנתי מה זה מעשה צדקה אמיתי וספונטני,
מה זו אכפתיות מעומק הלב. לא מלאת רחמים ללא מעשה אלא מלאת עשייה בגלל הרחמים.