שמתי לב שככל שאני מלטף את שערותיה, הן מתארכות. עוד ועוד. יש לה שיער חלק, כמו מקרוני איטלקי משובח, אבל הפטנט הזה, שכל ליטוף מאריך את השיער בעוד כעשרים- עשרים וחמישה ס"מ, הפך למטרד.
חשבתי לעבור לשיטת המקל והגזר, יד מלטפת ויד גוזרת, אבל.. זה לא מתאים להמשך הסיפור שאני כותב כרגע, אז הנחתי את הרעיון המציאותי הזה בצד.
וכך שיערה מתארך ומתארך, תופס את נפח החדר ויוצא אל המסדרון, ואני מלטף ומלטף והמטבח שעיר והסלון ברונטי וחבלי הכביסה מלופפים כולם ובניין המגורים הפך ללכוד בתוך פקעת שיער. פקעת נעימה אומנם ומזמינה ליטוף בלתי פוסק, אך עם זאת מטרידה ומעיקה.
"מה אעשה?" שאלתי אותה כשאני מחליק אצבעותיי על הפוני הנעים שלה? "את ממלאה כל מקום ופשוט אין, אין לנו חיים"..
היא הבינה לליבי, ומשכה בכתפיה. ואז אמרה לי "שב, תנוח, אעשה לך קצת מסאז' בכתפיך העייפות".
ופתאום, למגע ידיה המאוד נעימות, החלו.. קרניים לצמוח ולהתארך מראשי. עוד ועוד. מפלסות דרכן דרך שיערה, אל הסלון, המטבח, המרפסת, הבניין..
היא לא מפסיקה להנעים את כתפיי ואני מלטף ראשה במין מעגל של "תן וקח" אינסופי. ואנחנו משתלטים על כל העיר והים, הופכים את כדור הארץ לשעיר ודוקרני מאי פעם וכמובן גם שביל החלב וכל השאר..
אתמול, כשחלמתי שוב את החלום הזה, החלטתי להתעורר לפני סופו. לא היה לי נעים לחשוב שהקרניים שלי מגיעות עד השכנים ואל עולמות אחרים. חשבתי שזה מוגזם והחלטתי לקום כשגודלן עדיין סביר.
כשקמתי מהמיטה, תוך כדי שאני מנסה להגיע למטבח, לשתות קצת מים, השתטחתי באחת ארצה כשרגליי מסובכות בשיערה של נמתי.
אדיוט! שכחתי להעיר אותה יחד איתי…
לאחר כחצי שעה, כשהיא עדיין ממשיכה לחלום את ליטופיי, מצאתי את עצמי לפות, עטוף בריח קונדישנר ומסובך בטבעותיו של שבתאי, נו.. שתתעורר כבר!
