מחכה, מחכה, מחכה

בחורה עם מחשב נייד

חייל טנקי

ילד שלי כמעט שבועיים עברו מאז שאתה שם נלחם.. וקמתי לעוד בוקר..

נראה לי שישנתי כמה שעות רצוף.. אבל עדיין קמה מותשת..

כמו בקרוסלה שמסתובבת מהר וגורמת בחילה… הבטן שלי מתערבלת כל הזמן ואני נעה בין כל הרגשות והתחושות האפשריות..

ולא יודעת את נפשי.. ואין לי מנוחה.. ימים של טלטלה רגשית מטורפת..

רוצה לצעוק, לצרוח,

רוצה לצחוק ,לברוח..

בתחושה של קצוות חשופים.. ומחכה.. עדיין מחכה..

וכשאני מסכלת על הימים האחרונים שלי יש בהם הכל ,אופטימיות והרבה בכי – השכול של אמהות לילדים ככ יפים שאינם עוד, קורע אותי.

ולומדת שיעור בסבלנות.. בסבלנות … ואורך רוח…

ומברכת על האופטימיות שלי שמחזיקה אותי..

ומנסה לתפקד בעבודה…וחיה ביקום מקביל… עם דאגה..

ושוב לא מאמינה שעבר עוד לילה ויום ויכול להיות שאני מתרגלת?? א-י-ן מצב !

ואני יודעת שאתה חזק ,נחוש, אופטימי,

זקוף, מקצוען, מוביל,

למרות שאתה מותש, עייף עם עיניים שראו דברים שלא צריך לראות…

בעצם מאז – היו לנו רק 2 שיחות אמתיות,

אבל אתה ואני מדברים אצלי בראש ללא הפסקה ,כבר כמעט שבועיים… ויש לנו שיחות ארוכות ארוכות ,

למעשה מאז שאתה בצבא… ואולי לפני כן… פתאום אני מבינה שאני מנהלת שיחות וירטואליות עם כל אחד מכם כבר שנים – וזה מעלה בי חיוך גדול עכשיו ..

אני נושאת כל אחד מכם כל הזמן איתי, כל רגע ביום,

מדברת ומדרבנת

ומעודדת ואוהבת

ומחבקת ומנשקת

כל הזמן.

את יעל ונועה שישנות במיטה עכשיו… את יובל שבחופש עכשיו  …

את אייל… ואותך  –  אפילו שאתה והוא רחוקים כל כך..

בכל פעם שאתה מגיע אתה כזה מקסים שמוכן שאנשק אותך כי אתה יודע שאין ברירה בעצם..

ובכל שבת שאתה בבית ,בכל פעם שאני עוברת לידך אני מלטפת, מחבקת, מנשקת, כי אני יודעת שהשעון מתקתק ועוד כמה שעות אתה לובש שוב את המדים…

ויש לנו כבר ריטואל של מוצאי שבת – מאז שהתגייסת ואז גם אייל התגייס, מוצש הוא לילה לבן..

אבא ואני יודעים שכשאתם חוזרים מהבילויים שלכם ..אז מתחילה האווירה בבית , ב – 2 או 3 לפנות בוקר..

כשאתם מנסים להרויח עוד קצת את הבית, ולא לישון ("הצבא משחרר אותי עייף ויקבל אותי עייף…")

ומוזיקה שקטה ברקע, והמדים מוכנים מגוהצים..ואתם מארגנים את התיקים…

וגם כשאני נרדמת אני יודעת שתכף אקום כדי לקחת אתכם לתחנת הרכבת..

ולא מוכנה לוותר על זה בשום אופן גם לא לאבא,

על הדקות היקרות האלה של …לדבר עוד קצת, להיות עוד קצת.. ולתת עוד נשיקה אחת שככ חשובה לי ..

כי היא אמורה להספיק לי לשבועיים שלוש…

"וזה יבוא אתה תראה" – אתה תכנס הביתה וכאילו כל ההמתנה הזו,

הבלתי נסבלת ,

תעלם ברגע שאתה נכנס בדלת…

ואני מחכה..

רינה שרון - אמא צבאית
אמא ל- 2 חיילים קרביים, השלישי בדרך,ו-2 נסיכות , עובדת במשרה מלאה ,פעילה חברתית למען חיילים, מתנדבת, כותבת, מאמנת.. יוצרת, אופטימית, אוהבת אנשים ורגעים.. וקמה כל יום באושר לאתגרים שהחיים מזמנים...