מחוץ לבית

הנסיך שלי,

בן 15 , סיים כיתה ט', ולא היה לו טוב.. הוא שרד , העביר את הימים..

אבל היה חסר שם משהו בעיניים שלו – שמחה , אושר,הניצנוץ הזה..

והבנתי שצריך לעזור לו למצוא מקום לימודים אחר…

רציתי למצוא רק בית ספר אחר אבל הוא רצה לעבור לישיבה עם פנימיה.

הוא התעקש,

ואני רק רציתי שהוא יהיה מאושר..

אז חיפשתי בכל מיני כיוונים (גם תיכוניים) ובסוף מצאנו מקום שהיה נראה שיהיה לו טוב שם – והוא מאד רצה ללמוד שם.

והסתיים החופש הגדול.. והוא נסע..ואני בכיתי..

הוא לא הילד הכי גדול שלי ולא הכי קטן – הוא הסנדוייץ.

ילד חם אוהב ,חייכן, ילד קסם..לא אחד שמתאים לו ללמוד רחוק..

וידעתי שלא יהיה לו קל,

וידעתי שלא יהיה לי קל.

ולמרות הכל הסכמתי לשלוח אותו..

ואפילו עכשיו אני בוכה..

כי נשבר לי הלב שהוא רחוק ממני..

אבל איזו ברירה יש לי בתור אמא?

להחזיק חזק עבורי …

או לשחרר עבורו?

דעתי האישית היא שהחינוך צריך להיות קרוב לבית,

אין היום סיבה לשלוח אותם רחוק – הבית אליו חוזרים כל יום בנוסף לבית הספר ,הוא האידיאל של למידה , אהבה וחינוך..

והייתי מיוסרת האם אני עושה את הדבר הנכון..

האם זה נכון לנסיך שלי שאשלח אותו החוצה, למקום חדש אחר..

ובקיץ סיכמנו שאם זה מה שהוא רוצה  – אז שיילך.

ואנחנו איתו..ושהוא תמיד יוכל לחזור וללמוד כאן..

אבל – את ההחלטה אם לחזור לכאן או לא ,הוא יקבל, רק בחנוכה. ולא קודם.

לא מדברים על זה קודם. כי בוודאי שיהיה זמן של הסתגלות וקושי ואם עושים נסיון אז צריך לתת לזה את הזמן.

והוא נסע..והיתה התחלה והיה יופי.. וחגים וחופש.. וחזרה ללימודים..

ואז היה קשה.

ממש קשה.

סמסים וטלפונים בלילות של אני אוהב אותך.. אני מתגעגע מאד.. אני חוזר מחר הביתה..

שבועות שבכל לילה הלב נשבר לקרוא סמס כזה..

הוא לא היה שם שבתות בכלל.. המקום מאד מכיל וכל יום חמישי הוא היה חוזר..

אז בלילות הקשים היינו אומרים לו – כבר יום שלישי.. נשאר רק עוד יום אחד וכבר יום חמישי …

ונתחבק..

וזה עזר,

ופתאום ממש לפני חנוכה משהו השתחרר..נרגע..

והילד שלי שמח, נלהב..

והלב שלי מתרחב – כי זה שווה , וכנראה ששם הוא צריך לצמוח..

והגעגוע ?

הגעגוע שלי אליו  – לא מפסיק ,

ואני לא מתרגלת..

וכל יום ראשון יש לי דמעה שאני מוחה בשקט..כשהנסיך שלי נוסע לעוד כמה ימים..

ויש לו עוד שני אחים גדולים אז בכל פעם שמישהו מהם נוסע-

מתכווץ הלב ואני מוחה דמעה אבל רק כשהם לא רואים…

ואותם ,

אותם אני פשוט מחבקת ומנשקת בכל שניה שאפשר..

ומחייכת חיוך גדול לפני שהם הולכים..

ורק עכשיו בזמן החופש  – אני יכולה לכתוב על הנושא כי הוא כאן לידי…

ומה יהיה כשתתחיל השנה?

אחייך חיוך גדול…

אבל אני לא מתרגלת..

ולא מפסיקה להתגעגע..

לנסיכים שלי..