חושבת על ה3 וחצי שבועות האחרונים, וזה בכלל לא מתקשר לי לחיים שלי, של ענת. אני לא חרדתית, אף פעם לא הייתי, אז ללכת למרפאה לעשות ממוגרפיה שיגרתית זה מבחינתי כמו לצחצח שיניים.
אז בבוקר יום שני הלכתי 'לצחצח שיניים' במרפאה, חזרתי לעבודה ולגמרי שכחתי שהייתי שם ואפילו מילאתי טופס שאם מוצאים משהו חשוד שיתקשרו אלי לסלולרי. אז התקשרו, ואני לא שמעתי את השיחה שהגיעה למענה הקולי, הם השאירו לי הודעה שלא הקשבתי לה. כמה שעות אחכ, ב- 15:00 שוב טלפון, אני בחדר של ה IT המחשב שלי קרס, זמן טוב להעביר בשיחות טלפון…הלו? כן, זו ענת, מה? הבדיקה יצאה בעייתית? שאני אבוא שוב? אין בעיה, בטח, אגיע ביום רביעי.
סיפרתי לשירי חברה שלי בנונשאלנטיות, היא מיד אמרה אבוא איתך לבדיקה…"לא צריך" עניתי "זה עודף זהירות שהם נוקטים, הם פה בלחץ מכל דבר", היא התעקשה (למזלי) וביום רביעי בבוקר נפגשנו.
פה הזמן לציין שאני מאחרת כרונית, לא בגלל שהזמן של אחרים לא חשוב לי, ממש לא, ולא בגלל שאני איטית (אני לא!), או בגלל אני אוהבת שמחכים לי, זה רק בגלל שאני לא אוהבת להקדים, זה ממש מלחיץ אותי אם הגעתי בטעות מוקדם מידי לאיזה מקום. אם למשל אני מגיעה לאסוף את הבת שלי 5 דקות מוקדם יותר מהחוג, אז אריץ בראש מה אפשר להכניס ב5 דקות כולל נסיעה הלוך ושוב (כלום כמובן, אבל זה לא משנה) ואסע לסופר לקנות משהו שלא בטוח שצריך רק בשביל להגיע 15 דקות באיחור, להתנצל, להתנשף ולהגיד לה "גברת, תגידי תודה שאמא באה לקחת אותך ושאת לא חוזרת באוטובוס!"
אז ביום רביעי הגעתי באיחור לממוגרפיה השנייה, שירי מחכה לי כבר שם, כהרגלה 10 דקות לפני הזמן, קצרת רוח, "גם לפה את מאחרת?" יו, מה את עושה עיניין? 10 דקות והיינו פה
אקצר את התהליך של מה שקרה שם, הממוגרפיה הובילה לאולטרהסאונד ולביופסיה, בדיקה אחרי בדיקה. באולטרהסאונד הבנתי שמשהו לא כשורה, האחות העבירה את הסקנר מהשד לבית השחי, זה הדליק לי נורה אדומה. כשבאה הרופאה הרדוילוגית לעשות את הביופסיה, שאלתי לדעתה, היא אמרה לי, אני מודאגת ממה שאני רואה ולכן אקבע לך תור למנתח אונקולוג כבר לעוד יומיים כאשר תוצאות הביופסיה יאשרו את מה שאני רואה כאן.
שירי התקשרה לשי (בן זוגי) בזמן הביופסיה, וזה הזמן לציין שאם אני אוהבת לאחר, הוא אף פעם לא עונה לטלפונים\טקסטים וכל אמצעי תקשורת שרוב האנשים מתקשרים בו, התירוצים שלו (יש לציין) מגווונים כמו: לא שמע את הצילצול\הטלפון היה על רטט\בלי סוללה\נשכח באוטו\נעלם\בלי קליטה\ נשבר\ אף אחד לא התקשר, הייתי שומע אם כן….ועוד ועוד סיבות שאני קוראת להם תירוצים והוא באמת מאמין בהם.
אז הוא לא ענה לשירי והיא התקשרה שוב, ושוב, ושלחה טקסט ושוב התקשרה, בסוף באמת במזל הוא ענה לטלפון, וליטרלי טס למרפאה לראות מה איתי.
ואז שלחו אותנו הביתה לחכות יומיים לתוצאות…אני ידעתי כבר שזה סרטן, אז לא חיכיתי שיפתיעו אותי שזה לא, אבל אלו יומיים לא פשוטים שראיתי בהם גרורות בכל הגוף, ילדות יתומות מאמא….אלו היו 2 לילות שבהם לא ישנו, המחשבות הרעות פשוט מרוקנות כל מחשבה טובה שמנסה להכנס בדלת.
ביום שישי ב7:30 בבוקר מגיעים למנתחת האונקולוגית, כשנכנסו בדלת היא חייכה אלינו ואמרה "אז הבנתם שמה שמצאנו סרטני, נכון?" טוב שהיה שם כיסא כי ברגע שהרופאה אמרה סרטן, זה מפיל אותך, אחכ חשבתי למה, זה כי סרטן מזכיר לנו מוות, רצים לנו בראש כל האנשים שהכרנו שלא יצאו מזה, ולא זוכרים את אלו שנלחמו וכן יצאו מזה.
ואז היא נתנה לנו את כל התורה בשעה אחת: גודל הגידול\ התפשטות ללימפה\ כימותרפיה\ פורט שמשתילים בחזה בשביל להקל על הורידים בכימו\ נשירת שיער\ הקרנות\ כריתה מלאה או חלקית…טוב לא היה צריך יותר אני פשוט בכיתי ובכיתי וראיתי את הסוף שלי, ממש ככה.
שאלתי אותה " ד"ר האם הסרטן גם התפשט לגוף?" "אני לא יודעת" היא ענתה, "נצטרך לבדוק", "דר, האם עוד בלוטות נגועות?" "אני לא יודעת, נצטרך לבדוק", " ד"ר האם אצטרך כריתה מלאה?" "אני לא יודעת, נצטרך לבדוק".
הסתכלתי על שי, "אני עומדת למות, פשוט לא נעים לה להגיד לי" אמרתי לו, והוא, שהייתי בטוחה כל חיי (ואני מכירה אותו מגיל 20.5 שלי) שהוא נולד ללא שק דמעות, התחיל לבכות ללא הפסקה, מנגב את העיניים ובוכה…אני חושבת שהיינו יושבים אצל הכירורגית כל היום וממררים בבכי אם כריסטין המזכירה לא היתה דופקת בדלת ומושכת את הרופאה משם לפגישה הבאה.
לא זוכרת איך חזרנו הביתה ולא זוכרת מה עשינו בבית באותו בוקר, סוג של חור שחור, אבל ב12:30 בצהרים באותו היום נקבעה לנו פגישה עם האונקולוגית, כשנכנסנו לחדר, זוג גוויות מהלכות שכמונו, היא מיד הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי: "את לא תמותי, את שומעת? יש לך סיכוי של 95% לצאת מזה, את תהיי בסדר" היא חיבקה אותי ואני רעדתי, הרגשתי שאני לא לבד והשמיים לא נפלו, בהמשך השיחה איתה היא נתנה לי פירוט על כל תוצאות הביופסיה ולא אמרה לי פעם אחת "אני לא יודעת" אלא אמרה לי "על בסיס הניסיון שלי, לפי התוצאות של הבדיקות אין סיבה שיהיו גרורות בגוף, אבל כמובן שצריך לבדוק" ונתנה לי הרבה מידע וסטטיסטיקות חיוביות שפתאום ראיתי אור קטן בקצה המהרה החשוכה הזו, וכשישבתי בחדר שלה וכתבתי את כל מה שהיא הסבירה, כתבתי על מחברת שרמה חברה שלי מישראל הביאה לי, רמה אמרה לי תשתמשי בחוברת בעבודה שלך, כשאת בישיבות, אני קצת התקמצנתי להשתמש בחוברת היפה שהיא קנתה לי (אולי גם בגלל שהמחברת צבעונית עם קישוטים ואמרות מסוגגנות וחכמות בכל עמוד, היה נראה לי לא כל כך מתאים לעבודה) ורשמתי כל כך הרבה ממה שהאונקולוגית אמרה לי שנגמר לי הדף, אז עברתי לדף הבא והיה רשום שם: מחר יום חדש, ופתאום הרגשתי, שהמשפט הזה הוא לא סתם, אני אלך בראש מורם ואני אלחם, כי אין לי אופציה אחרת.
ואז החלו 3 שבועות של בדיקות (CT\ סריקת עצמות\ MRI) וגם בדיקה גנטית מורחבת (פאנל) שבעצם עשיתי את חלקה בעבר (BRCA1\2) שהיתה שלילית אז הפאנל לא אמור לחדש לי הרבה.
בסופן של הבדיקות הוקל לנו לשמוע שהגוף נקי מגרורות, הרופאים הגיעו למסקנה שאין מנוס מכריתה מלאה, מתחילים בניתוח, ממשיכים לכימו, הקרנות ואז שיחזור….מסלול של קצת יותר משנה…
הניתוח יהיה ביום חמישי הקרוב.
ואני מתה מפחד, אני באבל על מה שלוקחים ממני בגיל יחסית צעיר (החזה שלי), על הנשיות שלי, אם היו מציעים לי ניתוח פלסטי בחינם, באמת שיש ניתוחים שהייתי שמחה לעבור, אבל לא, ממש לא ניתוח ציצים, לא רוצה להקטין, לא רוצה להגדיל, לא רוצה להרים, אני אוהבת את מה שקיבלתי, אוהבת להרגיש אותו והוא שלי, גידלתי אותו בעצמי כל כך הרבה שנים!!! לא רוצה לתת אותו לאף אחד ולקבל משהו זר, שאולי נראה יחסית טוב (ראיתי כל כך הרבה צילומים של ציצים משוחזרים בימים האחרונים אצל הרופא שהספיק לי לתמיד) אבל הוא לא שלי וגם אין בו תחושה. כן, כן, אמרו לי שאתרגל גם לזה.
כנראה שזה נכון ואתרגל בסוף, ציצים שלי או לא שלי הכי חשוב שאבריא לא?
