העונה החדשה והשמינית של מחוברים, רחוקה מלהיות מהנה. לא, זה לא אומר שאני לא אוהבת אותה או ממליצה לא לצפות בה, להיפך. יש תוכניות שלא נועדו רק לבדר אותנו. לאחר צפייה בארבעת הפרקים הראשונים, אני מבינה שזוהי כנראה העונה הכי עמוקה, מורכבת ולא פשוטה לצפייה ולא, זה לא רק בגלל מותו הטרגי של אמיר פרישר-גוטמן אחד מכוכבי הסדרה. קבלו את רינת גבאי ודורון מור, הם כנראה יעשו לכם העונה, אבל על הדרך גם יצליחו מה זה לעצבן אתכם/ן.
לעומת העונות הקודמות של מחוברים, הדוקו-ריאליטי המוערך של היוצרים דורון צברי ורם לנדס, בעונה החדשה תפגשו הרבה פחות פחות מפגני זוגיות מתקתקים ומשוחקים היטב, פחות אמנים מלאי אהבה עצמית, תפגשו יותר את החיים עצמם, חיים שכאלה, שלא תמיד תרצו לפגוש בסמטה חשוכה, על המסך בסלון ובטח שלא אצלכם/ן בבית.
תקבלו בגרון חנוק מדמעות את אמיר פרישר גוטמן ז"ל, את בן זוגו ינאי ואת בנם המתוק והחכם בצורה בלתי רגילה, רוי. עם זוגיות מחבקת ומשפחתיות כל כך יפה ומעוררת הערכה, עם התמודדות מרגשת עם גילוי הסרטן שלא היה בעצם לאמיר. כל שנייה בה הצופה נחשף לדמותו של אמיר היא כמו צביטה פיזית של הלב: הנה הוא הולך עם בנו לגן יד ביד וכאן הוא מתחבק עם ינאי בחיוכים בלתי נגמרים, על מרפסת הדירה שזה עתה רכשו. הידיעה של הצופה כי רגעי הקסם האלה ורבים אחרים עם אמיר, לא יהיו עוד מנת חלקם של ינאי ורוי ושל שאר אהוביו היא קשה מנשוא.
מן המסך ניבטת דמותו של אמיר מראה לרוי תמונות שלו כשהיה תינוק, אך לנו כבר נשקפת דמותו של רוי גדל, שואל שאלות, מבין שהתייתם מאב אחד, גיבור, תוך כדי צילומי הסדרה. נקרע הלב. כמה מקסים לראות את אמיר החרוץ וחדור המטרה, האומן המוכשר, מי שכנראה יזכה להכרה לה הוא ראוי רק לאחר מותו, "הוספיטל דה מיוזיקל", המחזמר שכתב יחד עם חברתו, התסריטאית והמחזאית, נועה ברנר, נראה מבטיח ואין לי ספק שעוד יקיים. אמיר הפך במותו, בעל כורחו, לגיבור בכלל ולגיבור הסדרה בפרט. הקטעים עימו שכבר שודרו מטופלים בעדינות מבורכת, בטוחה שיהיה כך גם בהמשך ולא יינתן מקום למציצנות הטבעית של הצופים/ות לשידור קטעים מרגעיו האחרונים על חוף הים ביום הטביעה. מדד הכאב קודם למדד הצפייה.
לשאר הדמויות כמובן, לאור הנסיבות שנוצרו, אך לא רק, לוקח יותר זמן להתחבר, בולט לטובה, הזמר איתי לוי, שהכרתי בקושי חצי להיט שלו לפני הסדרה אך מצטייר כמאמי לאומי פוטנציאלי.
איתי הוא זמר צעיר ומצליח מהז'אנר הים תיכוני, שבנה עצמו במו ידיו, בן לאב נרקומן ולאמא שחוותה שלל אירועים מוחיים, הראשון בהם כשהיה חייל בן 18, כיום היא עם מטפלת צמודה ואינה תפקודית במיוחד. הוא מצד אחד מתקשה לסדר מזוודה להופעה בחו"ל, לא מצליח לקום בבוקר להתארגן לבאלאנס לפני הופעה ברומניה, ללא נזיפות מהמנהלת האישית, אך מן הצד השני, הוא עובד קשה, מתפרנס ומפרנס את אימו, מבשל לה, מסרק את שיערה, חושב עליה כל העת. כשכל זמר האחר היה כנראה רץ לקזינו לפרק את הכסף שהרוויח בהופעה, הוא מתחזק זוגיות בקושי רב, אבל משתדל, מתקשר לאחל לאמא לילה טוב גם בחו"ל ומבטיח שיביא לה מתנות וממש תכף יחזור. ממש רציתי לחבק אותו. בטוחה שימשיך להיות מסקרן ומרגש איתו בהמשך ושחיי הזוגיות שלו יחוו עוד שלל טלטלות.
והנה הגענו לאחד מהאמנים האהובים עליי בארץ אם לא ה.. ארקדי דוכין, או כפי שאמי קראה לו כשהייתי נערה והתעלפתי על הנטאשות, "דכדוכין". כן כן, הוא היה שם ברגעים הכי מדכאים בחיי בגיל ההתבגרות. אהבתי אותם ואותו, מהשיר הראשון ודרך כל האלבומים ובעיקר בקריירת הסולו שלו. אבל כמה שהוא מוכשר, ככה הוא מורכב. הוא מופיע בתוכנית עם אשתו, סימה, סימה שאותו הקסימה, זוכרים? אז עם הקסם, באו גם שני ילדים מתוקים ובעצם חיים שהם לא ממש שיר אהבה רוסי.
שניהם זמרים, זה לא קל. לא עושה רושם שיש לה את הדרייב שלו היה ואין ספק שהוא מקפיד להזכיר לה את זה גם אחרי שמארח אותה בעוד הופעה מוצלחת שלו. הוא מקטר שהיא לא באה איתו לבית קפה והיא מקטרת בחזרה שתשמח אבל שהכלים לא ידיחו את עצמם. בקיצור, יש פה אמן מיוסר, מוכשר, שרק רוצה קצת שקט, שלעיתים שוכח שיש בתמונה גם אישה שרוצה לממש את עצמה ולא רק לשיר כתחביב ויש גם שני ילדים ובית לתחזק ושקט אי אפשר כל כך לקבל כשאתה בעל, אבא ומפרנס, גם אם אתה יוצר מחונן. לא נשמע שיש לה מקום לפרוח, בזמן שלו בהחלט יש מקום לברוח. דירת רווקים בת"א ששכר לעצמו ומשמשת לו גם כאולפן, כמה נוח. הוא נוסע על אופניים ברחבי ת"א, שר תוך כדי את "באביב" של מיכה שטרית, צועקים לו מכל עבר: "ארקדי, אני אוהב/ת אותך", הוא חצי מחייך ואומר תודה, אבל נשמע שהחור בלב גדול ושום אהבה או אוכל לא ימלאו אותו. כמו שאמר בעצמו: אני מכור לאוכל ונשוי לאישה אבל גם למוסיקה.
ויש את הזוג הלא כל כך ברור: קרול צבי-ויינר ומיקי ויינר, זוג תל אביבי, בעלי בר מצליח כך נראה, עם זוגיות פחות מצליחה, כך נראה עוד יותר. היא נכנסה להריון תוך כדי תוכניות להיפרד ממנו, אבל לחיים יש תוכניות משלהם. הבר מנוהל במשותף, אך יש שותף שלישי לטענתה, שמו, האלכוהול ואין ספק שהוא מככב בחייהם ועוד יככב גם אחרי בוא הילד. היא מתגנבת לה בלילה לשירותים של הבר לשתות כוסית אלכוהול כי היא בהריון ולא נעים לה בכל זאת. "אמא שלו אמרה לי שכשיהיה ילד הוא ישתנה". מתי נשים יבינו שילדים לא מצילים זוגיות? כשהיא תקום לפנות בוקר להכין מטרנה, הוא כנראה שוב יהיה עם חבר בבראסרי על איזה דרינק. היא אוהבת את ההיריון ואת המצב החדש, אוהבת את עצמה כך, אבל חוץ מזה, היא לא שמה לב שהמצב הוא ממש ישן. גם הרגע היחידי שציפיתי להתרגשות מההיריון או איזו קרבה זוגית מכיוונו של מיקי, הייתה כשהגיעו לבדיקה שכללה את גילוי מין העובר, היו חיוכים נרגשים אך ההתלהבות שלי מהחום שסופסוף יצא ממנו התאיידה מיד כשכבישר לאביו בטלפון: "אבא יש ממשיך ויינר, כן, כן, יש לו בולבול, ראיתי לו את הזין".. יאק. צריכה כוסית של משהו עכשיו.
וגולת הכותרת, שלא לומר כנראה הזוג שהכי יעצבן, יסקרן ויגוון לכם/ן את העונה, אם ירצה השם כמובן, רינת גבאי ובעלה דורון מור. הנה רינת ואיפה יויו? תודה לאל, הדמות המעצבנת לא הגיעה איתה הפעם. אבל הגיעה דמות מעצבנת לא פחות ולמען האמת, זו לא דמות, זה בעלה. לא נעים לומר, מדובר על בעל שהוא קודם כל מנהל ולא להפך. דורון, המפיק והמנהל של האישה והדמות רינת גבאי. אולי כוכבת הילדים הכי מצליחה שהייתה בישראל. אם יבדקו במספרים, אין לי ספק שהיו לה הכי הרבה מופעים, דיסקים והכנסות, אבל איכשהו נשמע ששום דבר אף פעם לא יספיק. רינת ודורון נעים בכל הפרקים ברכב המרווח, לעיתים עם בנותיהם, נוסעים מעיר לעיר, פעם זה לקניון הומה אדם, ילד ופלייבק, פעם לאולם ענק ועדיין עם פלייבק, לעיתים עם הפסקות קצרות בדרך, אבל זה תמיד קצר כי אין זמן ויש הרבה כסף לעשות. לצופה מהצד עשויה לעלות בראש מילה לא נעימה בהקשר שלהם: טמעים (סלנג), לכאורה כמובן. היא שואלת אותו: "אתה אוהב אותי"? והוא משיב: "כן, אני דיברתי עם היחצ"נית" והיא ממשיכה: "מה איכפת לי". רומנטיקה בדרכים.
הם חיים בבית מפואר, נוסעים ברכב מהודר, מפרנסים היטב את בנותיהם, אז למה ככה? רינת רצה ולא נחה לרגע. הבנות בקושי רואות אותם. בחנוכה בעיקר ובחודשים עמוסים אחרים, יש נוהל לילה טוב בשיחת וידאו בוואטסאפ איתן, הוא משתף את הצופים/ות לגבי זה ורואים את הכאב בעיניו ועדיין, ההצגה חייבת להימשך ואחרי שהיא נמשכת מגיעה זו שאחריה (4 הצגות ביום בממוצע).
רינת מנשנשת בהפסקה של עיגולי גזר בטחינה גולמית, ככה עם הידיים. גם לסינדרלה עצמה, אותה היא משחקת, התנפחו כבר הרגליים ממרתון ההצגות וספק אם הן תכנסנה לעקבים בהצגה הבאה. טראומיל (קרם לכאבי שרירים), הוא החבר הכי טוב ויש גם מעסה מאחורי הקלעים אבל אין זמן לנוח, רק 8 דקות.
בפרק שאחרי, התחושות הלא נעימות של בנושא של טירוף עשיית הכסף סביב הדמות "רינת גבאי" קצת נרגעות, כי בדרך להופעה במגדל העמק באוטובוס הפאר, רינת מתעקשת שיעשו עצירה קצרה ליד בית ילדותו של דורון, בבניין ישן ומוזנח במגדל העמק. הוא כמובן מסרב שוב ושוב, כי חבל על העיכוב, אבל היא בשלה. הוא נעתר, נכנס לבניין, קר ומרוחק, היא מתעקשת לעלות לדירה שהייתה של משפחתו ואף להגיד שלום ולתת חיבוקים ואם צריך גם סלפי, למשפחה שגרה שם כיום. הוא נימוסי ומהר מאד מבקש ללכת משם. רק כשעולים שוב לאוטובוס, בדרך להופעה הוא מוציא החוצה את מה שחבוי עמוק, אבא שלו עזב כשהיה רק בן שנתיים והוא היה נשאר לבדו בבית כל היום, כשאמא הייתה מתפרנסת מכמה עבודות, מפוחד ולבד, הבין כבר בגיל צעיר איך זה מרגיש כשאין. מיד ביום שחרורו מהצבא עזב את הבית ומאז רק עובד ומתפרנס בכוחות עצמו. אביו חי שנים בפריז ונפטר בטרם הספיקו להיפגש או לסגור מעגל. הוא אותנטי, כואב, לא מתייפייף, אפילו מעורר רצון לחבק את (הילד) דורון מור, שנהיה המבוגר הבלתי ניתן לעצירה. עכשיו כבר מובנת יותר חידת דורון והטירוף סביב עוד כסף, דאגה לפרנסה, עבודה סביב השעון, כולל מחירים לא סבירים שהם משלמים. אה וזה עוד לפני שדיברנו על הקרבה של רינת לדת שלא תמיד באה לו טוב. כמובן שרצונה הגדול הוא להוציא דיסק למבוגרים, אבל דורון לא רוצה. הוא רואה רק את הסיכונים. "מה אנחנו צריכים את זה? בואי נעשה עוד מופע ילדים, עוד דיסק חדש". הוא יודע בדיוק איפה הביטחון הכלכלי. עוצרים בדרך לקבל ברכה מאיזה רב, ברוך בורא הכניסה לפלייליסט. (לא עבד לה הפעם, אגב, הסינגל שלה נשאר מחוץ לגלגלצ).
היא יודעת בדיוק איפה הלב שלה נמצא. מקווה בשבילה שבמקרה הזה היא תיתן את הטון (תרתי משמע), זוכרת אותה כזמרת אופרה צעירה ומבטיחה וגם כזמרת בלהקת חיל האוויר, הסינגל "רגעים" שהוציאה לפני שנים היה אחד השירים הקסומים ששמעתי. אם תמצא את הדרך להביא עוד מאותו הדבר אין לי ספק שתצליח, אך אין ספק שזה יעלה לה בשכנועים, לקיחת סיכונים ויהיה כרוך גם בפחות רווחים ואף הפסדים, אבל אולי תרוויח את עצמה מחדש.
באשר לשאר המשתתפים/ות, אין לי ספק שכולם/ן יספקו עוד שלל רגעים מרתקים, שגם אם לא בהכרח תתחברו אליהם, לבטח תמצאו עצמכם/ן חסרי יכולת של ממש להישאר אדישים אליהם.
לסיכום: אין במחוברים 8 רגע דל. אין בה הנחות. אין בה משחקים. יש בה כאב גדול. יש בה זוגות במשבר. יש בה רגעים אחרונים של אמיר ז"ל. יש בה את החיים עצמם.
