מזל סרטן, אחח… איזה מזל

קאתי חולת סרטן וזה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לה.

נורא להגיד כך. נורא לחשוב כך, שמחלה ארורה כזו, היא זו שנותנת את הלגיטימציה לעשות דברים שמזמן רצית לעשות ועכשיו, אם לא תעשי אותם, לא יהיה מי שיעשה אותם, ותלכי אל מותך בידיעה שרק רצית ולא עשית.

בחורה עם מחשב נייד

קאתי ג'יימיסון קופצת ראש לבריכה. בבגדים. היא צוללת בתנועות איטיות, בעיניים פקוחות. מעליה, על שפת הבריכה, מתבוננים בה בתדהמה, בעלה פול, בנה המתבגר אדם, ואחיה שון.

אף אחד לא יודע, חוץ משכנתה מעבר לכביש, והכלב של אותה שכנה, שמתחת לבגדים, על גבה, יש פצע מכוער שהולך וגדל, מלנומה דרגה 4. קאתי חולת סרטן וזה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לה.

נורא להגיד כך. נורא לחשוב כך, שמחלה ארורה כזו, היא זו שנותנת את הלגיטימציה לעשות דברים שמזמן רצית לעשות ועכשיו, אם לא תעשי אותם, לא יהיה מי שיעשה אותם, ותלכי אל מותך בידיעה שרק רצית ולא עשית.

הסדרה מזל סרטן, באנגלית The big C , של היוצרת דרלין האנט,  בכיכובה של השחקנית הנפלאה, המחייכת, בעלת הגומות, לורה ליני, היא אחת הסדרות הטובות שנראו על המסך בזמן האחרון.

אנחנו, הצופים מקבלים את קאתי, גיבורת הסדרה, כשהיא כבר חולה, אבל לולא נודע לנו הפרט הזה, השולי והמרכזי גם יחד, לא היינו מנחשים לעולם.

עוד אישה בת 40 פלוס שמאבדת את זה, היינו אומרים לעצמנו, שמתחרפנת, שרוצה לצאת מעצמה, להצטרף למסע אתגרי במדבר במקרה הטוב, ולהעצמה נשית בהודו במקרה אחר, ובעיקר לחוות חיים חדשים, נו, כבר ראינו ושמענו כל כך הרבה פעמים, מה חדש כאן?

זהו, שהכל.

המחלה, או יותר נכון הזמן שהמחלה משאירה לה לחיות, מחדדת אצלה את התחושות.

את הדברים שרצתה לעשות כבר שנים ולא העיזה.

בעלה לא סוגר את ארונות המטבח במשך שנים אחרי שהוא מוציא מהם כוס? היא מעיפה אותו מהבית.

היא רוצה לקפוץ ראש ממרפסת ביתה לבריכה? היא מביאה בעלי מקצוע ובונה בריכה.

היא מוציאה את חסכונותיה שאמורים להשתחרר בגיל 65, מכיוון שהיא לא תגיע לגיל הזה, וקונה מכונית ספורט אדומה, נפתחת, וכשהיא מקבלת אותה, את הסוכרייה האדומה הזו, בעלת ריפודי העור השחורים, היא מתענגת עליה כמו שאישה מתענגת במיטה על גבר נדיב במיוחד, היא מתמתחת על המושבים, שואפת אליה את ריח הפלסטיק שעולה מהדשבורד החדש, ועצם העובדה שהיא מעולם לא נהגה במכונית עם הילוכים, לא מפריעה לה.

היא מסרבת לתת לבנה המתבגר לצאת למחנה ספורט של כמה שבועות, בלי להסביר, עושה לו בושות, כדי להיות איתו עוד קצת, לישון על שטיח בחדרו, כדי להקשיב לנשימותיו כמו שעשתה כשהיה תינוק.

היא מפלרטטת עם האונקולוג הצעיר והנאה, יושבת מולו בחלוק פתוח ודורשת ממנו לחוות דעה על שדיה, וכשהוא אומר לה שיש לה "מרפסת נאה", היא מתגלגלת מצחוק וגורמת לו להסמיק.

בסצנה אחרת, היא מכריחה אותו לקחת אותה לראות בית חדש שהוא רוצה לקנות, מתחזה לבת זוגו, ממציאה לעצמה דמות של מלכת הכיתה בה קינאה מהתיכון, ואת הלובסטר הענק שגנבה מהמסעדה, כי האקווריום היה קטן מדי בשבילו, היא משחררת לחופשי בבריכת המים המלוחים לעיניה הנדהמות של סוכנת הנדל"ן. משהו לא בסדר איתה, היא לוחשת לרופא, נכון, הוא עונה בצער.

מה יש בסדרה הזו שגורם לבכות ולצחוק? אולי השילוב הזה של הומור שחור, עם בטן מתכווצת מכאב, על אישה צעירה ומלאת חיים, שנותרו לה רק כמה חודשי חיים והיא מחליטה לחיות אותם בכל הכוח. בכל השיגעון, בלי לוותר.

אולי התעוזה, לקום ולעשות רק מה שמתחשק, בלי לתת דין וחשבון, שיקפצו כולם.

אולי החלום הקטן הזה המנקר, לפרוץ גבולות, לאהוב בלי גבול, להשתגע בלי חשבון, ולתת לעצמי תוך כדי חיבוק גדול מול המראה.

אולי העצב שרק מחלה כזו, דבר נורא כזה באמצע החיים שמכניס לפינה, גורם לצאת ממנה ובגדול.

המשחק הנפלא של לורה ליני,  ושל שאר השחקנים, בני משפחתה, שלא מבינים מה קורה לה, אבל גם מקבלים באיזו שלווה לא מוסברת את היציאה מהדעת הזו שלה,  גורמים לי כמעט להגיד, איזה כיף לה.

היא חולה ועושה מה בראש שלה. ואז אני מייד מתפללת בתפילה פנימית, בבקשה אלוהים, תשמור עלי בריאה. תודה.

את המכונית האדומה, שנסעה בה רק יום אחד בלבד, קאתי מאפסנת במוסך גדול ונועלת אותו, לא לפני שהיא שמה פתק על השמשה לבנה, אדם, מתנה ליום הולדתך ה-18, ואח"כ מוחקת, ליום הולדתך ה-30.

וזה מה שהיא תשאיר אחריה, מכונית אדומה אחת, בריכה בחצר מתחת למרפסת, בן שיבין, כשיגדל, מה גרם לאמו להתנהג כך, שורה של אנשים משתאים, בזמן שהיא עמדה באמצע חייה, בסופם, וצעקה בקול גדול: תראו אותי.

 

מזל סרטן, הוט 3, ימי ב' 22:30.

 

יעלי כרמי
מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.