מזל טוב מאמא שלי

היום היא היתה אמורה לחגוג יום הולדת 61. היא אומנם נפטרה בתאריך יום ההולדת ההעברי שלה אבל תמיד חגגנו את הלועזי, מה שהופך את היום הזה לכל כך קשה.
במקום לחגוג לה אני הולכת לבחור לה מצבה.
הזיה.

כל הגוף שלי כואב. כל כולו.
יש לי קישיון שרירים בגב התחתון, המפרקים כגואבים, השכמות תפוסות.
הכל כואב לי ואני לא מעזה להגיד את זה בקול רם.

היחידה שטיפלה בי תמיד היתה אמא שלי. זה לא שאף אחד אחר לא יכול לטפל בי, אחותי מטפלת מדהימה, אבל אם מישהו אחד יטפל בי זו תהיה עוד נקודה שתוכיח לי שהיא איננה. שהיא כבר לא כאן.

אני יודעת שההבנה הזו מגיעה לי כל פעם טיפה.
בארוחות שישי כשאבא שלי יושב לבד, כשאני רוצה לבשל המבורגר ולא יכולה להתקשר לשאלו מה המתכון של ההמבורגר המושלם שלה, כשאני מסתכלת על הכתם בצד של האלסה, שלא יורד כבר חודשיים, שאמרתי לעצמי שאתייעץ איתה כשהיא תחלים.

זה כל כך קשה.
זה כל כך כואב.

יש לי מין חור בלב, שמתמלא בדמעות כל הזמן.
וזה לא שאני יושבת ובוכה כל היום. אני לא. אני מתפקדת ועובדת ומדברת על מה שאני מרגישה ואיזה מזל שיש לי בעל כזה מהמם שתומך בי כל פעם שהקול שלי נשבר, שניה לפני שהדמעות מגיעות.

אני צריכה להיות החזקה עכשיו, המובילה במשפחה, כי האחים שלי מתפרקים ואבא שלי לא מתפקד.
מהרגע שהיא נפטרה אני הובלתי את הכל… אני הלכתי לחברה קדישא, אני עשיתי רשימות למה לקנות לשבעה, הכנתי את מודעות האבל, שלחתי הודעת לאנשים ועניתי לשיחות מהבטלפון שלה, לספר לחברת שלה שהיא איננה.
אני עיצבתי לה את המצבה, אני דואגת לכולם ותודה לאל שיש לי את רונני שידאג לי.

ידעתי שאהיה ככה, כי מישהו צריך לעשות את זה וכולם סומכים עלי, וזה בסדר.

אני לא מצליחה להוציא מראש את היום האחרון שלה.
באתי לבקר אותה אחרי לילה ראשון בבית, יום לפני זה אחותי ואני חיברנו אותה להזנה לוריד והיינו שם עד 12 וחצי בלילה, אז באותו היום הרשאתי לעצמי "להתפנק" והגעתי ב15:00 במקום ב14:00.
אפילו נהגתי לשם לבד והייתי מרוצה מעצמי.
אחי, שהיה איתה מהבוקר אמר שבבוקר היא היתה בסדר, נעימה ורגיעה אבל כשאני הייתי שם היא היתה חלשה כל כך שלא יכלה לקום לעשות פיפי.
היא היתה חסרת שקט ומותשת. היא הזיזה קצת את הרגל והמכנס שלה זז ופתאום שהרגל השמאלית שלה נפוחה יותר מהימינית ואדומה יותר…
לא רציתי להלחיץ אותה אז לא אמרתי לה כלום וסימסתי לאחותי שהוא לראות מה קורה עם הרגל, היא מבינה בזה יותר ממני, היא לומדת את הלחום והיא גרה שני בתים מהבית של אמא שלי.

אחותי הגיעה ואמרה שזה נראה קריש דם, ביקשה שאתקשר להזמין אמבולנס.
עד שהמבולנס הגיע היינו בבית – אחותי שהיתה בשוק, אבא שלי שלא ממש תיקשר, רונני שבמקרה עבר ליד הבית של ההורים וקפץ להגיד שלום וסבתא שלי שהסתכלה על אמא שלי במבט מודאג ועיניים בוכיות.

אני נסעתי איתה באמבולנס. שנים של טיפולי כימו והיא כבר רגילה לקרוא בשם שלי במצבים כאלו. היא רגילה לקור הרוח שלי ובחיי שהחזקתי את עצמי כמו אבן. מרוכזת. מרגיעה אותה.

הגענו לבית החולים ושם התחיל הלחץ, הרגל שלה נראתה ממש רע, בצבע אדום-כחול, נפוחה להחריד.

הרופאה מגיעה לחדר של אמא שלי במיון נשים ושואלת אותה "האם אחרי זה את רוצה להשתחרר הביתה או לעלות למחלקה?" אמא שלי לא היתה מאוד בפוקוס ואמרה שקשה לה לנשום, בשלב הזה זה היה בעיקר מהלחץ.
אני אמרתי "אם היא במצב מסכן חיים אז ברור שהיא נשארת כאן, מה זאת אומרת?", הרופאה בלי לחשוב ענתה "בטח שהיא מצב מסכן חיים, אני דיי בטוחה שזה קריש דם".
מהרגע הזה אמא שלי היתה בהיסטריה מטורפת, ממש במצב תודעתי אחר.
היא צריכה שאוכב לה, שקשה לה, שהיא לא מצליחה לנשום, דרשה מורפיום ולא הפסיקה לצעוק.
אחותי ואבא שלי לא היו מסוגלים להישאר בחדר ויצאו, אחרי בכלל לא הצליח להיכנס לחדר. ורק אני עמדתי לידה כל הזמן. הרגעתי אותה, או לפחות ניסיתי.
היא לא הסכימה שנגע בה, רק צרחה כל המן שכואב לה, שאין לא אוויר, שהיא רוצה מורפיום. שמו לה מסכת חמצן שלא עזרה.
היא רצתה להוריד את הבגדים כי הם החנקו אותה ולא הפסיקה לצרוח.

ביקשתי מהאחות מספריים וגזרתי אתה את החולצה העליונה. ידעתי שזה לא קשור באמת לחולצה, שזה פאניקה אמיתית אבל זה הרגיע אותה טיפה אז עשיתי את זה.
היא כל הזמן רצתה להקיא, אז הבאתי לה שקית ואמרתי לה שהיא יכולה להקיא, שהיא בסדר והיא רק צריכה להירגע, אבל זה כמובן לא עזר. כי היא לא היתה איתנו, היא היתה במצב תודעתי אחר.

לא הפסיקה לצעוק ולצחרוח היא רוצה מורפסיום. אבל מורפיום הוא מדכא נשימה וזה היה עלול להחריף את הכל. אז נתנו לה משכח כאבים אחר.
לא יכולים לתת לה מדללים כי הדם שלה דליל מאוד גם ככה, זה עלול לגרום לה לדמם מבפנים.

לקחו אותה לצילום. אני ישבתי שם, מחוץ לחדר. ואז אבא שלי ואחותי הצטרפו.
והיה שקט. פשוט שקטן נוראי. של כל אחד מנסה לעבד את מה קרוה ומה שעלול לקרות.
כל אחד עם עצמו. אני יודעת בצד שמאל ואז אבא שלי ואז אחותי.
פתאום אני מקבלת הודעה מאחותי שאומרת לי שהיא לא יכולה להתמודד עם זה ושהיא חייבת לצאת החוצה כי אין לה אוויר. אמרתי לה לצאת ונשארתי לשבת עם אבא שלי. יושבים בדממה ולא מדברים. לא מסוגלים להוציא מילה.

היא יצאה מהבדיקה. יש לה קריש דם שעלה לריאה והפך לתסחיף ריאתי. שיט.
עלינו למחלקה. השעה 10 בלילה. היא עדיין צורחת. קוראת לי כל פעם שאני אעזור לה, שאני אבקש מהאחיות שיתנו לה מורפיום.
האחות מגיעה, נותנת לה מדללי דם, שאלתי אותה מה עושים, היא אמרה שעכשיו מחכים. שאין מה לעשות ושהיא תקבל עוד מנה כזו בעוד 12 שעות במידת הצורך. היא ידעה שהיא מה לעשות באמת. המבט שלה אמר לי הכל.

עוברות עוד כמה דקות, אמא שלי קוראת לי שוב, מסתכלת עלי בעייני במבי הגדולות והיפות שלה, מתנחחת למורפיום להפסיק את הכאב. המבט שלה לא היה המבט של אמא שלי. זה היה מבט של חצי אישה וחצי רוח רפאים.
היא צרחה בכל הכוח שהיא רוצה מורפיום. שהיא לא יכולה יותר. שאין לה אויר.
הלכתי לקרוא לאחות. המשמעות של מורפיום היא שהיא כנראה לא תתעורר, אבל אי אפשר לתת לה להמשיך לסבול. האחות היתה בדיוק בדרך עם המורפיום, כל המחלקה שמעה את הצרחות שלה.

האחות נתנה לה מורפיום והיא מאוד מהר נרדמה. כבר לא כואב לה. כבר לא מלחיץ לה. היא שלבה.
ידעתי שהסיכו שהיא תצא מזה הוא קטן מאוד. אבא שלי ביקש שנלך הביתה. בהתחלה אמרתי שאין מצב אבל אחרי זה הבנתי שמחר הולך להיות יום מטורף, שאין מה לעשות עבורה כרגע ושאבא צריך את הלבד שלו איתה. להיפרד ממנה.
אז שכנעתי את האחים שלי והלכנו הביתה לישון.
5 בבוקר טלפון מאבא שהמצב שלה סופני ולהגיע מיד.
אספנו את אחותי, אחי הגיע בטוסטוס שלי.

היא לא התעוררה מהמורפיום, נשארה מחוסרת הכרה.
ישבנו איתה עד 8 וחצי בבוקר, ראינו אותה נושמת פחות ופחות. כל דקה שעברה היא נעלמה.
החולמת שלנו נחה עכשיו.

ליטפתי אתה את הראש, החקתי לה את היד, אמרתי לה שזה בסדר עכשיו, שהיא יכולה לנוח, שהיא לא צריכה להיות לחוצה או כאובה יותר ושאני אוהבת אותה כל כך הרבה.
וזהו. ככה נפרדנו.

מאז הכל רץ בטיל. כאילו אני מרחפת באיטיות הזמן תחתיי רץ בפול ספיד.
הימים עוברים ומתעבררים.
אני מנחסה לחזור לשגרה אבל איזו שגרה זו בדיוק?
יש לי חור בלב.

לפחות היא כבר לא כואבת.

יפה שלי. מאמא שלי.
אני כל כך מתגעגעת.