אבל הפעם המיני-פוסט הזה יתרכז דווקא בלידה הקודמת,
זו של הריון התאומים,
זו שפתאום, באמצע קניות בקניון אחרי הערכת משקל שניה, ירדו לי בה המים, 34+1, חצי שעה אחרי שהחלטתי שהגיע הזמן לקנות תחתוני רשת ושאר ציוד-אחרי-לידה, מזל שהספקתי… מזל שקניון גירון נמצא פחות מ10 דקות נסיעה מבי"ח ברזילי, מזל שלקח זמן לצירים להתחיל כך שהספקנו לברר מצגים ולגלות שחייבים קיסרי.
דביר ודולב יצאו להם לעולם חודש וחצי לפני התל"מ (בלידה הראשונה, וגם בזו הטריה, אחיהם פיצו על כך ונולדו אחרי התל"מ).
עברנו שבועיים של רכבת ההרים הידועה בשם פגיה.
ותנו לי לומר לכם, מנסיון טרי, שלא, את באמת לא רוצה אחרי קיסרי שמישהו אחרי יטפל לך בילדים ו"לפחות תוכלי להתאושש בבית מהקיסרי כי הם בפגיה", ואם אנחנו כבר בשלבי עיצות למה לא אומרים – לא להציק עם "מה חדש?" ואפילו השאלה השגרתית של "מה נשמע?" רגישה לפעמים למי שחי במציאות מוקפאת וכל רגע יכול להביא עימו הדרדרות תהומית או פסגת אושר, וכל פסגה טומנת בחובה חשש מהתרסקות. גם אי אפשר לדעת "מתי אתם יוצאים?" למעשה, עד שמקבלים מכתב שחרור בידיים – הכל עלול להשתנות. בשבועיים שהיינו שם הייתי עדה ליותר מפעם אחת של זוג שהגיע עם כל מה שצריך כדי להוציא הביתה – וחזר על עקבותיו בידיים ריקות מילד ומלאות בחפצים.
לצד הפגים הלוחמים והוריהם האמיצים עומדת כבר עשור עמותת לה"ב, שהוקמה בידי הורי פגים וכל אנשיה עושים ימים כלילות בהתנדבות מלאה.
אני עוד אספר פה חוויות מהפגיה, וכמה פגי הלייט מוזנחים שלא בצדק במעקב אחרי, וצרור עיצות להורי פגים, ועוד ועוד מידע.
אבל עכשיו זמן להתפנות לקטן החדש, ולהחלמה שלי, אשאיר אתכם עם תמונות אז והיום, כשהם בני שנתיים ותשע, של דולב ודביר, תאומיי הפייטרים.
