כשקבעתי את התור בבילינסון, לא ידעתי שהתאריך נופל על יום השואה.
הלוא הכימותרפיה הזו על תופעותיה לא יודעת להבחין בין יום ללילה, בין שבת לחול ובטח שלא מייחסת חשיבות לחגים ומועדים.
בלוח השנה שלי יש רק תאריכי טיפולים וביקורות והשערות מבוססות של ימים קשים וימים סבירים שאינם בהכרח מסתדרים עם לוח השנה העברי.
הצפירה של יום הזכרון לשואה ולגבורה תפסה אותי בלובי של מרכז דוידוף (מרכז הסרטן של בילינסון) ובעודי עומדת שם, מורכנת ראש, הצפירה רועמת ברמקול פנימי בתקרה המונמכת מעל לראש שלי, בזוית העין ראיתי את כל החולים העומדים והתמלאתי התרגשות. חבורת אנשים שלא שפר עליהם מזלם, נאבקים על החיים, עומדים בצפירה, חלקם שעונים על מקל, חלקם רכונים על קיר, מכבדים בכח החיים שעוד נותר בהם את אלו שלא זכו לחיות.
המחזה הזה ריגש אותי מאד. מרגישה שזכיתי להעמיק את הדומיה הזו לזכרם ולהוקרת גבורתם מתוך המרחב הלא מובן מאליו שנכחתי בו.
בעולם שאנחנו כל כך רגילים לתכנן מראש, לשלוט במקסימום חזיתות בחיים ולבטח את עצמנו מכל כיוון אפשרי, החודשים האחרונים לימדו אותי לחיות בדיוק הפוך, משעה לשעה, כשדבר לא צפוי ושום דבר איננו מובן מאליו.
לא פעולה פשוטה כמו קימה ממיטה, הליכה לסלון, מקלחת, יכולת לאכול המלווה ביכולת לעכל את האוכל ובוודאי שלא לקבוע תוכניות מחוץ לבית. ומעל לכל, אין לי מושג באמת מי אהיה כשאצא מהצד השני של המבוך הזה, איזה חיים ארצה לאמץ לעצמי, אילו תובנות ועד כמה אביט מעבר לכתף לבדוק אם הסרטן עוד רודף אחרי.
אני לומדת עכשיו לחיות אחרת.
מתרגשת מהדברים הפשוטים, כשאני מסוגלת לבשל משהו למשפחה, לראות את הילדים זוללים בגעגוע אוכל נשכח של אמא שכבר חודשים לא מתפקדת כפי שזוכרים והכירו.
ברגעים נטולי כוחות, חוזרת לי בראש שוב ושוב תמונה שלי בתל אביב, רק שנה אחורה מעכשיו, לפני שיעור כתיבה, עוברת בבית הקפה הקבוע וקונה לי לשיעור מקל גבינה וזיתים, כשרוח מהים מלטפת את הפנים בדרכי אל השיעור, וכמו חוף מבטחים, התמונה הזו של חופש ואוויר ורוגע ושלווה היא מגדלור לשאוף אליו.
אני זוכרת את הרגעים שנתתי לחיים להפריע, שבתוך הרוגע הזה, קיבלתי טלפונים מהעבודה שהטרידו את מנוחתי וכבר לא הרגשתי את האוויר ולא ראיתי את הים ולא טעמתי את מקל הגבינה ורק ישבתי חסרת נינוחות וחיכיתי שיגמר השיעור שחיכיתי לו כל כך הרבה כדי לטפל במה שדורש טיפול, כמו בעולם אחר.
אני רוצה לגדול משם. לא לתת ללחץ של החיים להכתיב לי את ההנאה, לא לתת לרגעים של כעס להשתלט, לא לקחת דברים עמוק מידי ללב, כבר הרגשתי על בשרי כמה זה מזיק לבריאות. אני מקווה שאוכל לגדול לשם, להיות גרסה טובה יותר של מי שהייתי, יותר רגועה, יותר נינוחה, לבחור נכון את הצעדים הבאים ולהבין מה חשוב יותר ומה פחות בכל צומת.
ביום הזכרון האחרון לחללי מערכות ישראל, עמדתי בטקס עם בני בכורי, לראשונה יחד, חושפת אותו לעצבות של החיים ובו זמנית ניגבתי בהחבא דמעות של עצמי בנסיון לחסוך ממנו לראות את הכאב שבאובדן.
מי היה מאמין שבתוך פחות משנה האדמה תערער גם לנו את החיים ופתאום הנוכחות שלי בהם לא תהיה כזו מובנת מאליה?
בעוד ימים ספורים יגיע שוב אותו יום זכרון, כמה ימים לפני הטיפול הבא, ואני מתלבטת אם ללכת שוב לטקס, במראה חוליי מושך המבטים, כשכל כולם נמצאים באותו מקום ומבטי הרחמים נעוצים בנו כמו קרני לייזר שורפות בלילה קר.
הלוואי ויום יבוא וכל התקופה הזו תהיה עוד זכרון רחוק, שנזכור ולא נשכח.